mozgovaya_n (mozgovaya_n) wrote,
משהו שעשינו עם דני אבבה, הגרסה לפני כל הקיצורים - ועם יידיש, שהיה מבחינתי אחד הדברים היותר חשובים להזכיר...

רוסיה ואתיופי (גם סוג של התחלת בדיחת קרש), מאסו בדחקות על הטמפונים והגורמטים, קופאיות רוסיות, אתיופים נחמדים ושאר הגרוזינים, ויצאו לחפש הומור אחר בישראל. שבוע שכולו הומור כמעט נגמר ברצח עם פרטי על רקע איחורים תרבותיים מהצד האתיופי וכובד הראש הבלתי נסבל מהצד הרוסי, - אבל הידד, יש חיים אחרי "ארץ נהדרת".
* אזהרה: בהמשך הטקסט ייעשה שימוש מופרז בהגדרות שאינן תקינות פוליטית. להלן יוצא אתיופיה ייקרא "אתיופי", עולה מרוסיה – "רוסי", ערבי אזרח ישראל – "ערבי", וכן הלאה. אחרת פשוט לא נצא מזה.

"הומור יהודי לא בא להעליב" (יידיש)
יהודי בא לבקר את דודו, אז הדוד אומר לאשתו: "אהובתי, תכיני לו משהו לשתות". אחרי מספר דקות: "אהובתי, תכיני לו משהו לאכול". היהודי נדהם: "כמה זמן אתם נשואים, שאתה עוד קורא לה "אהובתי"? "50 שנה", משיב הדוד. "למען האמת, פשוט שכחתי איך קוראים לה". (מתוך הצגת התאטרון "יידישפיל", "אמא יהודיה ב-10 שיעורים").
אם חשבתם שביקור בהצגה ביידיש זה בילוי קצת הזוי לשני בני 30 מינוס, עוד לא ראיתם כלום – נסו להכנס להיכל התרבות של עפולה, מלא עד אפס מקום בבני 50+ (חוץ מעובדי הסעד הפיליפינים וצעירים בודדים), בתור האתיופי היחיד בקהל. בהתחלה הסקרנים רק תוקעים בדני אבבה מבטים, עד שאחד לא מתאפק: "סלח לי, בחור צעיר, אני יודע יידיש מגיל אפס, אבל מנין לך המאמע לושן?"
"השורשים בפולין, אתה יודע", אבבה עונה בלי בושה.

יש הרבה יופי בהצגות ביידיש. ההומור הרך, המיוחד, השחקנים – גם הצעירים, שמדברים ביידיש כאילו נולדו בלודז', והקהל המרותק. "האנחה היא החבר הכי טוב של אמא יהודיה", מצהיר השחקן גדי יגיל. "בואו נאנח כולם!" – והקהל נאנח בהתלהבות. "ועכשיו: "אוי ויי!" – פוקד יגיל, והקהל שוב נענה ברצון. למי שחושש משמרנות יתר בנושא המין: יש סקס גם ביידיש. טוב, אולי קצת מסויג: "מי צריך את הסקס הזה?" – מתקוממת ענת עצמון בתפקיד האמא היהודיה בהצגה "אמא יהודיה ב-10 שיעורים". "תאמין לי, היו נולדים לנו ילדים גם בלי סקס". וכשבתה מודיעה שהיא סוף סוף מצאה חתן, ואפילו – אחרי כל השמענדריקים - רופא! – האמא היהודיה חושבת שנייה - ומכריזה בנימת נצחון: "אבל עו"ד - יותר טוב!"


...
יעקוב בודו, שחקן וותיק, נכנס למשרדי תאטרון היידישפיל בבניין ישן ברחוב ביאליק בתל-אביב ומנפנף בעצבים בביקורת מהעיתון: "הביקורת טובה, אבל המשפט הזה הרג לי את היום! – הוא מודיע. "איך זה מתחיל? "למרות שמדובר בהצגה ביידיש". למה למרות?! אני כמעט בטוח שאם הכתבת הזאת היתה רואה הצגה בסינית, לא היתה כותבת : "למרות שזה בסינית זו הגצה טובה". מה זה קשור? זה תפקיד חיי ואני רוצה לראות בביקורת, מה אני שווה אחרי 50 שנה על הבמה, והם כל הזמן, במקום לכתוב על המשחק, מתמקדים בשאלה האם זו עדיין שפה רלוונטית. אין לי מושג בת כמה המבקרת הזאת, אבל היא לא תופסת שזו שפה עתיקה יותר מכל המשפחה שלה, מאיפה שהיא לא הגיע. בארץ לא רוצים להבין שזו שפה של העם היהודי, וביידיש זה בכלל מצחיק יותר".
- למה?
"כי ההומור היהודי לא בא להעליב, יש לו מנגינה ואי אפשר לזייף את זה. מילה והגוף צריכים להיות יחד. אין לי שום דבר נגד ההומור הישראלי, אבל יש לי בעיה עם זה שפתאום התחלנו להלוות הומור מאמריקאים ובריטים. יש לנו הומור יהודי, אבל הסטנדאפיסטים של היום שוכחים שאנחנו עשינו סטנדאפ כבר לפני 50, רק שלא ידענו שזה נקרא ככה. ג'יגאן היה הסטנדאפיסט הראשון של העם היהודי – ביידיש. צעקו לו פעם מהאולם "זו בדיחה ישנה!" אז הוא עונה: "מה אני אשם שאתה חי כל כך הרבה?" האלתור הזה היה כל כך טבעי, לא לחוץ. בניגוד להיום, כשכולם מחקים את כולם וכל אחד שמספר משהו על משפחתו נהיה סטנדאפיסט. מה אני אעשה שבתוכניות הבידור של היום לא הכל מצחיק אותי? לפעמים זה אפילו עצוב מאוד. בהומור היידי אין ניבול פה, זה האויב של ההומור היהודי, והיום בטלוויזיה וברדיו הכל ניבול פה. זה לא שייך להומור".
- אולי זה בכל זאת פער הדורות?
"גם אני חשבתי שאנחנו המוהיקנים האחרונים, אבל יש לנו שחקנים צעירים בתאטרון. יכול להיות שההומור הזה לא מכוון אלי. הומור הרי כמו מכתב – אם אתה יודע מה הכתובת, זה עובד. אני עברתי ב-50 שנה כל מני תקופות של הומור – הומור מיליטריסטי אחרי מלחמת ששת הימים, והומור עצוב אחרי מלחמת יום כיפור".

- ואולי האופי של ההומור הזה לא עומד בקצב החיים בישראל, והקהל לא מתעניין בזה?

"יש את הקהל הקבוע, שאנחנו מתאימים אתו כמו שקע ותקע, שיודע לקראת מה הוא הולך", אומר שמואל עצמון, מנהל התאטרון. "העליה הרוסית הוסיפה עוד כ-200000 דוברי יידיש – וגם 6 תלמידים אתיופים מדימונה שלמדו יידיש. לאחרונה גם פתחנו את הצוער לצעירים דרך דבר עצוב מאוד – הביקור שלהם בפולין. השנה משרד החינוך הביא להצגות שלנו 3500 תיכוניסטים. אנחנו פחדנו מהתגובות שלהם, אבל היה מדהים – תלמידים שמשתוללים בדרך כלל בהצגות בעברית, ישבו בשקט מופתי. השנה נופיע בפני קרוב ח-8500 תלמידים שבאים אחרי חוויה קשה. קשה מאוד להסביר לתלמיד, מה זה 6 מיליון. אני ניצול שואה, ואני לא יכול להבין את המספר הזה. וכשהם רואים את התרבות הזאת, שכמעט נכחדה, על הבמה – קורה להם משהו. התגובות אחרי ההצגה מרגשות עד דמעות".
גם בישראל לא מיהרו לתת יד לתרבות הדועכת - על הקיר בחדרו של עצמון תלוי מסמך – החלטה מינואר 1951, עם העתקים למחלקה הפלילית, המטה הארצי של משטרת ישראל: "אין להתיר הצגות ביידיש. ההיתר להופיע ביידיש ניתן אך ורק לאמנים אורחים הבאים לביקור בארץ".
"התרבות הזאת הוקרבה יחד עם השטעטל", אומר עצמון. "כל הציונות והחלוצים ברחו מהדבר הזה וכדי להצדיק את בחירתם, הם היו צריכים להשמיץ את המקום שעזבו. אנחנו רוצים למחוק את החרפה הזאת של דיכוי שפה שהיא נשמתו של העם היהודי. אני לא מדבר רק על אשכנזים. אני פוגש תימנים, עיראקים ופרסים, שהתאהבו ביידיש, כי יש בה כל כך הרבה אמת, שיצרה תרבות של אנטי-התבוללות באלף שנות גולה. פעם השפה העברית היתה שפת קודש, והיום העברית היא שפת יום יום והיידיש – שפת הקודש והקדושים. שחקנים יהודיים הם כשרונות מלידה – גם הודות לשפה, כי יש בה מוסיקליות, גופניות. אי אפשר לדבר יידיש בלי הידיים. עברית היא שפה קשה, בכלל כל מה שקשור במדינת ישראל זה קשה. וביידיש יש כל כך הרבה ביטויים שלא קיימים באף שפה אחרת שקשורים למשחק. זו שפה מצחיקה, לא סתם אומרים שביידיש זה מצלצל יותר טוב".

- ומה ייחודי חוץ מהשפה?

"יש נושאים שגוי לא יבין. נניח, יהודי הולך ביער, ומתנפל עליו שודד עם סכין: "את הכסף או את החיים?" "אין לי כסף, קח חיים", אומר היהודי. אז השודד מסתכל על הסכין, ואומר: "יש לך מזל, כי לקחתי סכין חלבית". פעם שאלתי את ג'יגן, מה ההבדל בין ההומור הישראלי להומור היהודי? הוא אומר, יהודי קודם כל מפעיל את השכל. וכשלב ושכל מתאחדים יחד, יש להומור הזה נשמה יתרה. ובהומור הישראל מתעסקים עם פופיק ומטה". פעם היתה לנו הצגה עם ג'יגן בקולנוע גבעתיים, האולם היה מלא עד אפס מקום. הוא רץ לבמה – ולא הספיק לסגור את הריצ'רץ', אז אחד צעק מהקהל: "מר ג'יגן, היום יום שישי, החנויות סגורות!" הוא מסתכל למטה, ואומר: "כן, אבל לא דליקטסים" – זה גס, אבל בטעם. היום, כשהמשפחה שלי מדליקה טלוויזיה ויש תוכניות בידור, אני אומר: "תסלחו לי", והולך עם ספר לחדר אחר. זה נראה לי גס ביותר, מתנפלים על המומים של הבן אדם, אין בהומור הישראלי הומאניות. לסטנדאפיסטים אנגלים ואמריקאים יש מידה מסוימת של איפוק, אינטליגנציה – אולי זה הומור שאני לא תמיד מתחבר אליו, אבל אני לפחות לא נעלב ממנו".



"היום אין שום עומק, כמו שאתה נכנס לאולם - ככה אתה יוצא אחרי המופע, עם הוואן-ליינרים האלה", ממשיך גדי יגיל. "רק טמפונים, צבע שיער ודוגמניות, ומי מבת ים, וגורמטים. אני לא רוצה להגיד שזה זול, אבל זה הומור שאחריו לא נשאר כלום. ההומור היידי הרבה יותר מורכב, יש בו סיפור, והוא מצחיק גם אחרי 60 שנה. לאחרונה פנו אלי ממשרד גדול והציעו לעשות תוכנית בסגנון שנות ה-70, ונראה לי שזה אפשרי. לכתוב משהו עדכני, יאפי כזה, אבל - כמו שכתבנו פעם. גם היום יש אנשים מוכשרים שיכולים לכתוב סיפור, אבל יותר מהר וזול לכתוב וואן-ליינר. פעם גם הבדרן היהודי היה נורא מוכשר – דני קיי היה שר, רקד, חיקה. שייקה אופיר – רקדן, חקיין, זמר, פנטומימאי. היום יש כשרונות, אבל רק בקו אחד - יושבים ומספרים בדיחה. יצפן כשרון ענק, אבל כששמים אותו ליד שייקה אופיר, חסר לו כמה דברים בשביל להיות בדרן".
בינתיים התאטרון נלחם על מעמדו. "אנחנו נאבקים נגד הטרנד הזה שזה ישן ולא רולוונטי", מסכם עצמון. "שכשסורים שברו את הקוד במבצע יום כיפור, באו לגולדה ושאלו, מה עושים? היא אמרה : "דברו ביידיש!" אז זה רלוונטי. ודבר שני, מה שתמיד מלווה אותי בקשיים – כשאחרי הצגה ניגשה אלי אשה קטנה צנועה, הרימה את השרוול, הראתה לי את המספר שלה ואמרה: "אני מודה לכם, שאתם לא שוכחים אותנו". אם נשכח את היידיש, יישכח גם הזכרון של השואה. כמה שלא יבנו את הבניינים הכי טובים, כמה שלא ישפצו את "יד ושם", בלי שנחזיק את התרבות הזאת, זה באמת לא יהיה רלוונטי. יידיש הוכרה ל-ידי יונסקו כשפה לשמירה, ממשלות אירופה, איפה שקיימים עדיין מרכזים קטנים, מקיימים תאטרון עם תקציב – כמעט בלי קהל – ובמדינת ישראל עדיין אין מבנה לתאטרון ביידיש".


"היה לי יום שחור, יום אתיופי כזה..."
"לתימנים הלכו הילדים? אז מה, גם לאתיופים. אבל אנחנו לפחות יודעים איפה הם – אצל שלמה גרוניך". (מתוך הסטאנד-אפ של שמואל ברו).
רבע שעה לפני הצגת היחיד שלו במתנ"ס נווה דוד בחיפה שמואל ברו, סטנדאפיסט אתיויפי, נראה לחוץ. "ההצגה שלי בעברית, וראיתי שהגיע קהל אתיופי –חלקם אנשים מבוגרים, הם בטח לא יבינו". "נו, אבל אתה יודע אמהרית, לא? תוכל לאלתר משהו", מרגיעה אותו אחת מעובדות המתנ"ס. "כן, - הוא אומר. "אבל המופע שלי בעברית!"

הוא יוצא לבמה, מסביר לקהל, שבו נשים המבוגרות העטופות מכף רגל ועד ראש בבגדים המסורתיים, מביטות בחוסר נחת על כתפיות של החזיות על כתפיהן החשופות של הנערות הפטפטניות, - שההצגה בעברית ולמי שלא מבין, הוא ידבר לאט. אבל עם כל הכוונות הטובות, הוא טס בדיבור שלו. "להיות אתיופי זה לא פשוט, שאף אחד לא ינסה את זה בבית. נגיד, איך אתיופית מתאפרת? עם טיפקס", הוא אומר, והקהל האתיופי נקרע מצחוק. מפיו של בדרן צבר זה נשמע משום מה פחות מצחיק. "למה אתיופים באים בזוגות? כי הם עלו במבצע".
אתיופים נחמדים? תחשבו שוב, לפחות בסטאנד-אפ האתיופי, שלא חסרה בו גם הכאה עצמית.
"אני אדם מאוד ליברלי, ומאוד אוהב מיעוטים – אשכנזים מתורבתים, עם ערבים אין לי בעיה – הם עושים שמן זית טוב ומתקנים מכוניות בזול. גם הומואים אנשים טובים, זה שהם הומואים זו הבעיה שלהם, לא שלי. אבל אתיופים אני לא אוהב", מצהיר ברו, והקהל שותק בחשדנות, לא ממש מבין למה הוא חותר. "לא אוהב, כי הם כל הזמן מתלוננים. איך שרואים אתיופי, ישר מתמלאים רחמים. תרגעו חבר'ה, אני כבר לא בקרוואן, אני גר בשינקין, יש לי כלב, השתלבתי, הכל בסדר אתי. אבל עדיין אי אפשר להשאיר במסעדה טיפ למלצרית – מרוב רחמים על האתיופי, היא משאירה לי טיפ".
גם הצברים הלבנים זוכים לטיפול יסודי. "מעניין מה הישראלים היו עושים באתיופיה. תארו לעצמכם פנינה רוזנבלום סוחבת כד מים מהבאר על העקבים שלה", ברו מדגים, והקהל, שלא כולו יודע לזהות את הבלונד הכי מפורסם במדינה, עדיין מתלהב. "או את טומי לפיד רודף אחרי כבשה" – וברו מחקה את טומי לפיד בצורה משכנעת מאוד. "פעם היתה לי בחורה לבנה – אני הבאתי את הצד הרגשי, היא הביאה את הכסף, זיווג מושלם. יום אחד נעשה טיול שורשים, נסע לאתיופיה, נפתח פיצריה. אם יישאר לי כסף, אקח לי פועלים זרים – מרוקאי ותימני".
ככל שהסטאנד-אפ מתקדם, הנושאים הופכים טעונים יותר. טיפולו של ברו בפרשת שפיכת תרומות הדם של האתיופים משנת 1996 זוכה אמנם לצחוק ("אחרי ההפגנות שלנו אף אחד לא רצה לשבת לידי באוטובוס, כולם חשבו שיש לי איידס. אתה אומר לאיזה סבא בן 80 – שב בבקשה, יש פה מקום! "לא לא, תודה, אני לא עד כדי כך זקן, אני עוד יכול לעמוד").
בסך הכל יש בסטאנד-אפ הזה לא מעט כאב, וברו מודה שלמרות שהופיע בצוותא ובהבימה ובתוכניות טלוויזיה לא מעטות, ולמרות שלאתיופיה הוא לא חזר מאז עלה לארץ - 23 שנים – אבל זה ממשיך לאכול אותו מבפנים. "הסיוט של אתיופי ממוצע זה להגיע לנתב"ג – שלא יחזירו אותנו בחזרה", הוא צוחק, ומרצין: "אני בחיים לא אהיה במיינסטרים. אני גם לא רוצה וגם לא יכול. זה לא יהיה טבעי, כי אין לי את כל המאפיינים של ישראלי קלאסי – הצבע, אני לא גס רוח, אני בא מתרבות אחרת. לאתיופים, לדוגמא, יש קצב אחר. אתיופי שאומר: "אקפוץ אליך לארוחת צהריים", יכול לקפוץ גם בעוד שבועיים. אבל הפרנג'ים (כינוי ל"לבנים", ד.א.) ישר נעלבים ולוקחים את זה נורא אישי – בגלל איחור של 5 דקות ישר עושים לך ייסורי מצפון: "אין לך כבוד לזמן של אנשים אחרים", "אני לקחתי ספיישל להגיע לתחילת ההצגה". אפשר לחשוב, מה קרה!"
ברו מופיע בתור סטנדאפיסט מאז 95. במגזר הוא התפרסם בזכות הקלטות עם שותפו . "בהתחלה היינו מופיעים באתרי קרוואנים ומוכרים קלטות. אחר כך התחלנו להופיע בעברית, בלי שידענו מה בדיוק עובד, וקיבלנו תגובות לא מי יודע מה".
עכשיו הוא חולם לעשות סרט.
"נפגשתי עם אנשים, אמרו שרוצים אותי בעובדה מספרים על דברים קשים. כשאתה שחור – כל הזמן מחפשים אותך לתפקיד של אתיופי, אבל תפקיד קטן – מאבטח, למשל. אפילו בשביל לשחק את אותלו יקחו שחקן אשכנזי ויצבעו אותו בשחור. אני לא מתבכיין, אבל די מגעילה הצביעות הזאת של התעשיה. נגיד אני פוגש מנכל של חברת הפקות גדולה, והוא כל הזמן מתקן אותי: "אל תגיד אתיופי, אתה ישראלי כמוני". אבל כשצריך לעשות דברים – מבהירים לך שמחפשים אותך רק לפינות מגזריות, אלה כללי המשחק. והם מחליטים בשבילך מה תראה – סדרה איכותית או יעל בר-זוהר רצה אחרי יהודה לוי בחצאית מיני. אותי לא מצחיק – סלבריטאים יורדים אחד על השני, יורדים על מאפיינים חיצוניים, זה הומור של ילדים, ופה זה בפריים-טיים".
- אבל משלבים עולים בסדרות ראליטי, לדוגמא.
- "זה נחמד, אבל אנחנו כמדינה רוצים לעשות טיפול שורש, ולא לעזור לעוד כמה סשאים ואגדש להכנס למדורי הרכילות. זה טיפול בסימפטום, זה טוב לרייטינג, כי זה מעצבן – ברחוב אומרים הלוואי שהאתיופי או הרוסיה יצליחו או לא יצליחו. אבל מאחורי ההגדרות האלה יש קהילות שלמות. זה לא עניין של אפליה מתקנת - אני לא תמים, צריך קודם כל להביא משהו שאנשים ירצו לראות. אפשר לעשות משהו גם מסחרי וגם עם ערך מוסף, רק תנו צ'אנס. בתוכניות הבידור היום יש קטעים קורעים, אבל לא משהו שבאמת הופך לנו את סדר היום הציבורי".
- יש בדיחות שלא תספר לצברים?
"נו מה, אני אספר לצברים: "אתם מכירים את זה כשאתה יושב בקרוואן באמצע החורף, ואז מתחיל לרדת גשם זלעפות, וכל הקרוואן הופך לסירה? או כל נושא הלוויות, אלה בדיחות שחורות, תרתי משמע".

- יש מקבילה אתיופית להומור שואה – על העולים שמתו בדרך לסודאן?

"לא, כי אנחנו עדה די מדחיקה ודי שמרנית. אבל לפחות לא מרביצים לנשים. ישר הורגים אותן".

"בשבילנו כולכם יהודים, אבל צוחקים על ההבדלים בין הערבים השונים"
"רצו לבדוק שכל של יהודי, אנגלי וערבי. פתחו ראש של אנגלי, וגילו הרבה חוטים. אמרו, זה שכל מסובך! פתחו ראש של יהודי – ומצאו 4-5 חוטים מסודרים, אמרו וואלה, גם זה, יש לו שכל. פתחו ראש של ערבי, מצאו חוט אחד, אמרו: "מעניין, הוא בטח הגאון בשלישיה". החלו לעשות ניסויים, אז חתכו את החוט - ונפל לו... החוט הזה החזיק רק דבר אחד בגופו"... רנין בשאראת (25), הסטנדאפיסטית היחידה במגזר הערבי, מספרת את הבדיחה בלחץ כבד שלנו, ומסמיקה ממבוכה. "רק לנו מותר לספר בדיחות על עצמינו", היא מבהירה. "אלה דברים שבאים מתוך כאב, לא מתוך רצון ללעוג לאנשים סביבך. אני רוצה שהגבר הערבי יתחיל להיות גבר פתוח יותר. היום נשים ערביות שמנסות לעשות משהו עם עצמן שרויות במצוקה מאוד גדולה. אני שחקנית, ואין מצב שאני אמצא חתן במגזר – אולי מישהו שגר בארה"ב שנתיים-שלוש והראש שלו פתוח יותר. גברים ערבים חושבים ששחקנית היא אשה זולה, תמיד אומרים – או אני, או המקצוע הזה. רופא שיניים אחד נדהם, כששמע שלומדים משחק באוניברסיטה".

רנין נחשבת לשחקנית מצליחה – לו"ז שלה עמוס בהזמנות סטנדאפ, היא מריצה הצגת יחיד שבה היא מגלמת אם לילד מונגולואיד, לאחרונה עשתה תפקיד בסרט של דינה ריקלס "3 אמהות", ובפסטיבל עכו האחרון זכתה בתואר שחקנית מצטיינת. בתאטרון אל-מידאן בחיפה, לפני ההצגה הקומית לכל המשפחה, רנין נראית מאושרת למדי, וקשה לנחש איזה מחיר כבד היא שילמה על הזכות להגשים חלום – לעלות על הבמה ולהצחיק אנשים. היא נולדה בכפר יפיע ליד נצרת, והוריה בסיוטים הכי גרועים לא ראו את בתם הופכת לשחקנית.
"בתיכון החלטתי שאני הולכת ללמוד משחק, ואבא הזדעזע - את רוצה לחשוף גופך על הבמה? הבאתי אותו לפגישה עם ראש החוג ללימודי תאטרון באוניברסיטת חיפה, ואחרי הפגישה הוא אמר, את חוזרת הביתה. במשך 3 שנים הסתרתי מההורים שאני לומדת תאטרון. עבדתי עד 3 בבוקר במסעדה בשביל לממן את הלימודים, והייתי מגיעה גמורה לשיעורים. רק בסוף העזתי להזמין אותם לראות הצגה אחת בעברית, ואז אבא אמר: "את ילדה גדולה, אני לא מרוצה מזה, אבל תעשי מה שאת רוצה". גם עכשיו, כשאני יכולה להתפרנס מהמקצוע הזה ויש תפקידים טובים, אני חיה חיים מאוד קשים. זה שאני עושה סאטירה וכיף לאנשים – זה על הבמה. מאחורי הדמות על הבמה יש בחיי היומיום אשה מאוד עצובה. מפחיד אותי העתיד, כי המשפחה לא מרוצה מהמקצוע, אני מרגישה שאני יוצאת דופן. זה קשה להיות לבד כל הזמן. בסטאנד אפ שלי לפעמים אני מעלה נושאים שבא לי שהצופים יבכו מזה".
הפניה של רנין היא קודם כל למגזר הערבי. "הבדיחות של היהודים בדרך כלל לא ממש מצחיקות אותי", היא אומרת. "זה שייך למנטאליות יהודית, וזה גם יותר חיקויים מאשר סאטירה או קומדיה, זה לא ממש משחק", היא אומרת. "וכשכבר מדברים על ערבים, עושים את זה עם לא מעט התנשאות. יש שחקנים מעולים, והייתי רוצה מאוד להיות חלק מ"ארץ נהדרת", כי אז אני יכולה לספר בדיחות ששייכות לכולם. השאלה אם זה משהו שהם באמת רוצים. לעשות משהו אוניברסלי – זה עניין של החלטה. בינתיים תוכניות הבידור בערוצים המרכזיים פונות רק לקהל היהודי".
אז בינתיים רנין יחד עם חבריה עסוקה בלשחוט פרות קדושות במגזר הערבי. במופע "שוקרן" שהעלו הם דיברו על פוליטיקה – וגם על סקס , נושא שהוא טאבו במגזר. אבל שוב, גם כאן סקס זה עניין של הגדרה – בשביל צופה ישראלי ממוצע זה היה נשמע כמו דיווח של נזירות קתוליות מביקור ב"דאנג'ן".
"אצלנו אפילו בסטנד-אפ לא מדברים על גסויות", אומרת רנין. "אבל בהצגה דיברנו גם בקללות, כי זה שפת הרחוב. יש הרבה אנשים שלא קיבלו את זה, אבל רוב הצופים הגיעו להצגה גם 4-5 פעמים. בקטע שלי, למשל, חתן וכלה מדברים על איך העמידה לא היתה בסדר, והיא לא נהנתה כל כך - ואז בסוף מתברר, שהם בכלל דיברו על הזמר שהוזמן לחתונה שלהם, אבל הראש של הצופים הולך לכיוון הסקס. אבא שלי היה בקהל באחת ההצגות, והייתי במבוכה נוראית. הרגשתי, שתיכף הוא עולה על הבמה ומוריד אותי משם בשערות. הדודה שלי סיפרה שהוא ישב בעצבים, הסתכל ימינה ושמאלה, ובחן, איך אנשים מגיבים. באיזשהו שלב הוא באמת רצה לקום - אבל כשהבין, שמדברים על זמר, הוא פרץ בצחוק של הקלה, שלבת שלו לא באמת יש ראש מלוכלך. נגענו במקומות מאוד רגישים של המגזר, בשביל האמירה, לא כמו במגזר היהודי שם מוכנים להגיד הכל רק בשביל להצחיק. המטרה שלנו הייתה לצחוק על עצמנו, על המצב הכלכלי, הדיכוי שאנחנו נמצאים בו – מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט – אני גם ערביה, גם אשה, גם נוצריה, גם שחקנית. ואני עושה לנשים סטנד-אפ על חיים שלהן - נשים מסורתיות שיושבות בבית, מכינות אוכל לא עושות כלום. כשעשיתי מופע סטאנד אפ באום-אל פאחם היו הרבה נשים עם רעלה, שסיפרו שחלקן נאלצו לשקר בשביל לבוא. הן הודו לי, כי אצלנו לא מדברים על יחסים, ולפעמים כשמדברים על מין – עוברים לעברית, כי הביטויים בערבית גסים יותר אז עדיף לכסות את זה בשפה אחרת. הגברים מרגישים מאוימים, אומרים שזה הגזמה, שזו התרבות שלנו, זה חלק מאתנו. הם עדיין לא מעכלים שאפשר לעשות דברים אחרת. הנה, למשל, דני סוחב לך את התיק – גבר ערבי לא היה עושה דבר כזה".
עם כל השסעים בחברה הישראלית, יש מקום אחד שכל היהודים שווים – בבדיחות בערבית. " אנחנו לא מבדילים בין גרוזינים, אתיופים, רוסים, מרוקאים, פולנים. כולם יהודים מבחינתנו", אומרת רנין. "לעומת זאת, יש הרבה התעסקות בשוני בין הערבים – לבנונים, סורים, ירדנים... יש בסטנד אפ גם הרבה נושאים חברתיים ופוליטיים. נגיד, קטעים על נתב"ג – הרי בהמה לא מקבלת יחס כמו ערבים. פותחים מזוודה בצורה מגעילה, עושים ממך טרוריסט. אם אני מדברת בערבית באוטובוס אני מרגישה שיש אנשים שמתסכלים עלי, שואלים את עצמם מתי היא תתפוצץ. רבאק, תבינו גם את הצד שלנו. כבר אי אפשר לחיות כאן, אני נחנקת. אני מתקשה למצוא שפה משותפת עם ההורים שלי, ועם הגברים במגזר, ועם המדינה הזאת. אני מוצאת את עצמי רק על הבמה. יש כאלה שיושבים בקהל ואני רואה שמשתנה להם משהו בראש".

- אז למה את מתעקשת להופיע רק בפני המגזר הערבי, אם יש לך מה להגיד ליהודים?

"כי יש כל כך הרבה סטנדאפיסטים יהודים". רנין שוקעת בהרהורים, ואז אומרת: "אני מקנאה בהם, כי יש להם קהל. אני עובדת מאוד קשה בשביל להביא קהל לתאטרון, כי המצב הכלכלי במגזר קשה, אין למשפחות 30 ש"ח לכרטיס להצגה, או תפיסה לפנות שעה שלמה ללכת לתאטרון. אבל יש צמאון רב לקומדיה במגזר. יש לי שאיפות להגיע כמה שיותר רחוק. למגזר היהודי אין לי משהו להגיד חוץ מהכעס שלי – לפחות בתור סטנדאפיסטית. אבל אני פתוחה לאופציות. אולי יום אחד אעשה את זה, כי בהומור אולי יותר קל לשמוע את הביקורת . שישמעו את הקול הסאטירי של האשה הערביה. כי רק בדרך הזו אולי הדעות הקדומות ישתנו קצת. מעצבן אותי גם שכל יהודי אומר היינו אצל ערבים ניגבנו חומוס אנחנו חברים טובים, ניגבנו חומוס. אבל די, יש לנו תרבות, אמנות... צאו מהתפיסה הזאת. אנחנו בני אדם ואנחנו מקסימים. ולפעמים גם מצחיקים".

חרדים
כל הומור והצרות שלו, ולסטאנד אפ החרדי יש אותן בשפע. הצורך ללכת על הקו הדק שבין בידור לבין העלבת הקהל שעלולה לגרור חרם בהוראת הרבנים מאלץ את היוצרים לנקוט במשנה זהירות. למשל, בקלטות ובדיסקים של שאול חיון ונסים ורטה, זוג הסטנדאפיסטים הכי פופולרים במגזר החרדי, בין המערכונים תראו לא אחת דברי הסבר ומוסר השכל – גבר חובש כיפה מבהיר לקהל, שחס וחלילה, שלא יהיו אי-הבנות, המערכון על דיבור בטלפון הסלולרי במהלך התפילה – כוונתו לא לעשות צחוק מהתפילה, וכן הלאה וכן הלאה.
שאול חיון (30), סטנדאפיסט חרדי מבני ברק, נשוי ואב ל-6, הוא זה שמוביל את הטרנד החדש של קומדיות חרדיות. מאז הצליח להופיע בפני קהל של 15000 איש, וגם בעיתון חילוני זכה להגדרה המחמיאה "צ'ארלי צ'פלין של החרדים" ("זה בגלל שחוץ מהמוסיקה אני עושה הכל בסרט", מתגאה חיון. "גם מלהק, גם מפיק, גם מצטלם, גם עורך, וגם עובד בתור נערת המים על הסט").
חיון החליט לקפוץ למים הרדודים של תעשיית הסרטים החרדית לפני כ-5 שנים.
"אז עשו סרטים בעיקר מהתנ"ך והתלמוד", הוא נזכר, "וראיתי שבציבור החרדי לא קיימת קומדיה, כי כולם פחדו מזה בגלל ביקורת של רבנים. ראיתי את הצורך של הציבור, וגם חשבון הבנק שלי החליט שאני צריך לעשות את זה. הייתי עובד באיזושהי תחנת רדיו פיראטית, ובין שידור לשידור היינו יושבים בלובי של התחנה ומעבירים דחקות, עד שאיזה במאי סרטים חרדי ראה אותי והציע לי לשחק, ומשם כל הדרכים היו פתוחות. אבל ברגע שהתחלתי עם קומדיה, הדלתות נטרקו בפני , כי קומדיה זה דבר מסוכן להתעסק אתו.
אז החלטתי ללכת על זה באופן עצמאי. אני לא מורד - שאלתי את הרבנים שלי, והם מאוד תמכו בי. הבעיה היא שהם לא עבדו תחת אותן חברות ההפקות שלא רצו קומדיה. רק אחרי שזה התחיל להתקדם ברמת הצילומים, חברת הפקות אחת החליטה לפרוץ את המוסכמות ולעשות את זה בניגוד לדעת הרבנים שלהם. כמובן, שהסרט הראשון יצא בלי שם, בלי במאי. אדם שקופץ לבריכה רותחת נכווה, אבל גם מקרר את המים. יצאו נגדי רבנים, בירושלים הפיצו עלי פשקעווילים - וזה עשה לי פרסומת אדירה, כי הם הגיעו למקומות שאני לא הגעתי, וזה היה שיא המכירות. מאז פתחתי חברה לבד ואני מפיק סרטי קומדיה לציבור החרדי".
- איך אתה יודע, שאתה לא חוטא, אם יש ביקורת כזאת?
"כי לשמח יהודים זו מצווה, אז למה לא? יש הבדל בין שמחה לליצנות – שזה דבר שאסור, והגבול דק. לכן כל חומר שאנחנו רוצים להוציא לשוק, עובר ביקורת של רבנים – הם קוראים את התסריט, וגם אחרי העריכה בודקים שהכל בסדר. לכל מפיק בציבור החרדי יש רבנים שאתם הוא מתייעץ – יש רבנים שכן מאשרים סרטי אימה, יש כאלה שלא. אני גדלתי בבני ברק, באחת הישיבות השחורות, אבל עדיין הרבה אנשים שפוגשים אותי ושומעים אותי צוחק, שואלים: "אתה חוזר בתשובה?" כי הם לא רגילים לשמוע צחוק מחרדים. למה אני נלחם על זה? כי בעשיית סרטי דרמה ופעולה אנחנו לא יכולים להתחרות בעולם הגדול. מה לעשות, אין לנו אמצעים להפיל מטוסים ובניינים. אבל בקומדיה אתה יכול להגיע לחומר טוב גם בלי תקציב גדול. ולנו אין תקציבים, כי אנחנו לא מוכרים בשום קרן קולנוע ולא עומדים בשום קריטריונים".

- למה?

"כי אנחנו לא מצלמים נשים בסרטים שלנו. הפקתי פעם סרט לנשים עם שחקניות חרדיות, ויש בשפע. אבל בסרט שמיועד לגברים, להשתמש באשה כאובייקט לדברים שוליים וזולים? לפני מספר שנים נלחמנו על זה בכנסת, ביקשו שיכירו בקולנוע החרדי, והיחיד שנרתם לעניין היה ח"כ מוחמד ברכה, כי גם אצלם יש הפרדה בין גברים לנשים. אפילו הח"כים החרדים וויתרו - עשו לנו שיעור בפוליטיקה".
חוץ מהשיעור הזה, חיון נאלץ להתמודד גם עם איומים מתוך המגזר. "יש קבוצה קיצונית שמארגנת הפגנות מול המקומות שאנחנו מופיעים", הוא אומר. "ברגע שהם רואים מודעות ברחוב בערים כמו בני-ברק וירושלים, הם מאיימים לשרוף את המקום, להוריד לו הכשרים – ואני לא מבין מה הם מנסים להשיג. אני מוכן לעבוד לפי קריטריונים שלהם, אבל אין להם קריטריונים, פשוט "לא" - וזהו. באופן מקרי ביותר נשרף היכל ספורט באלעד, 10 שעות לפני המופע שלנו. אני לא רוצה לתלות את זה בהם, פשוט אש ירדה מן השמיים ושרפה את המקום. יש אנשים שהחליטו שזה לא הזמן בשביל צחוק – רק כשייבנה בית מקדש, מותר לצחוק. צריך להיות עד אז באבל תמידי".
מאז חיון וחבריו מנסים לעבור בין הטיפות. "אנחנו עומדים על הניואנסים הקטנים – ביטויים כמו אחלה, וואלה, חבל"ז – משתדלים שלא ייכנסו לסרטים שלנו, כי זה ביטוי מהרחוב. אולי ילדים יצפו בזה, ואנחנו רוצים שיהיה גם מסר חינוכי, לא סתם סרט בשביל להעביר את הזמן. מקפידים שלא יהיו תנועות גוף חילוניות – "תנועות מזרחיות" למניהן. מלים שאפילו משתמעות לשתי פנים – היה שחקן שאמר "אל תזהם את הארמון שלי" - לחלק מהאנשים זה נשמע אחרת, אז חתכנו את זה, כדי שלא יחשדו בנו שאמרנו מילה גסה".
- אז מה כן מותר?
" מותר הכל, חוץ מדברים שהם לא לרוח היהדות. לוקחים את החולשות של המגזר החרדי, מקצינים והופכים למערכונים. כמו, לדוגמא, ההרגל לעבור בשוק ולטעום מכל המעדנים בברים, בלי כוונה לקנות. או המכה של השנורריסטים – מקבצי נדבות למען איזושהי מטרה נעלה. עשינו מזה מערכון – איך הם מנסים לגייס כספים בכל מני דרכים לא כשרות, כל מני באבות חדשים – תמורת 2000 ש"ח תוכל לקבל שיערות מהגבות שלו. ככל שהזקן שלו יותר ארוך, הוא יותר צדיק. אז ברור שאני מהווה בעיה לקבוצה מסוימת של רבנים, כי אני כאילו מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה".
- סטאנדאפ "רגיל" יוצא לך לראות?
"בהחלט. ובתור מי שמתסכל מהצד, אם מורידים את הגסויות במערכונים החילונים - נגמר להם החומר. זה לא שאני לא מחקה מבטאים של החסידים בבית הכנסת, אבל לרדת עליהם ספציפית – על המנטאליות שלהם – כמו אצלכם - פרסים קמצנים, מרוקאי עם סכין – זה אסור. לעשות קומדיה חרדית זה דבר נורא נורא קשה. נגיד, ישבתי עם כמה כותבים חילוניים - והם לא הסתדרו עם זה, אמרו – "אין בחורות – זה משעמם, אין חומר. אפשר לעשות הרבה מערכונים מצחיקים בלי לרדת לפריצויות. הציבור החרדי מאוד שמרני בנושא האישי של האדם, ואת זה לא יוציאו החוצה. בתור אחד שעבר צבא, אני הייתי מאוד שמח לעשות מערכון שמשלב חרדים, מפקדים וצבא בכלל. למה זה לא יצא? כי הציבור החרדי – רובם – לא עשו צבא, הם לא יבינו על מה אני מדבר".

- יש גם בדיחות שהחילוני לא יבין?

"המון. נגיד, כל בית חרדי מתעמת לקראת שבת עם מכת גזירת נייר טואלט, כי אסור לגזור נייר טואלט בשבת. ונייר חתוך עולה פי 4. אז מושיבים ילדים בבית ואומרים להם לחתוך נייר לפני שבת, כל אחד לפי טעמו, כמה חתיכות שהוא אוהב. ובסוף בכל מקרה זה נופל על אמא. לך תסביר לאדם חילוני את הקטע הזה.
- אז מה השאיפות?
"להגיע לכל בית חרדי, ואם אני אצליח להצחיק גם חילונים, מה טוב, כי לשמח יהודים זו מצווה. לפעמים זה יוצא מביך - אני מופיע כמעט באופו קבוע בבתי חולים לחולי נפש, חולי טראומה – ובשבוע שעבר התארחתי אצל מישהו באור יהודה, ופגשתי שם חולה מאברבנאל שיצא לחופשה. אז הוא צועק לי: "אני זוכר אותך מאברבנאל!" לך תסביר שמדובר במופע. אז מכל הבחינות אפשר לקרוא לזה עבודה תחת סיכון".

הכל מהראש
"אנחנו ערוץ או.אר.טה, אנחנו מדווחים על הפיגועים בישראל". "אנחנו ערוץ אן.טה.ווה, אנחנו מדווחים על השחיתות בישראל". "אנחנו ערוץ ישראל פלוס, אנחנו חיים פה".
תודו, שלא נקרעתם מצחוק. ראשית, מי שלא מכיר את הססמה של הערוץ הישראלי ברוסית "אנחנו חיים כאן", פשוט לא יבין את הפואנטה. שנית, מה לעשות, לרוסים יש הומור מיוחד במינו. אצל הרוסים ההומור מתחיל ונגמר בראש, ואם כבר בראש – אז עד הסוף: אפילו הומור אצלם הופך למושא לתחרות – וגם נושא לימוד בבתי ספר מיוחדים.
"הקהל הרוסי אוהב כשהוא מפענח את הבדיחה", מסביר איליה אקסלרוד (21), מורה בבית ספר להומור לילדים ונוער וחבר בנבחרת הומור של העיר שלומי. "בהומור רוסי יש תוספת של מחנה משותף לקהל הרוסי – ספרות וסרטים, שבישראל כמעט לא משתמשים בזה. בדיחות על "החטא ועונשו" - אתה יודע ש-99% מכירים את זה, וסרטים קלאסיים כמעט כולם ראו. זה קהל שאוהב לקרוא, ובגלל זה גם אוהבים בדיחות קצת יותר מתוחכמות".

וכדי להבין, עד כמה זה עסק ממוסד במגזר: ק.וו.אן., בתרגום חופשי מרוסית – "מועדון השנונים והשמחים" – תחרות ההומור הכי פופולרית ברוסיה מזה 45 שנה שממלאת אולמות ושוברת שיאי רייטינג בטלוויזיה, עלתה לארץ יחד עם העולים.
מדובר בסטאנד-אפ תחרותי, המבוסס על קטעים שהוכנו מראש – ואלתור, במסגרת כללים נוקשים. בישראל קיימות נכון להיום 16 קבוצות הומור המאוגדות בליגה ארצית, שמנסות להביס אחת את השניה במשפטי מחץ ומערכונים מאולתרים. וכבר שנים פועלת גם רשת של בתי ספר, שעברו דרכה כ-30 קבוצות של ילדים ונוער, שלומדים איך להשחיז את היכולת להצחיק.
לאחרונה חל גם מפנה קונספטואלי: נפתחו גם כיתות לימוד מיוחדות לנוער אתיופי., ובבאר-שבע נערכה התחרות הראשונה בעברית בין נבחרות התלמידים של רחובות ובאר-שבע. להדגמת הפורמט: הנבחרות התבקשו בין היתר לאלתר ב-30 שניות תשובות מצחיקות לשאלות של המנחה. "מנקודה א' פרץ יצא לעבודה, ובאותו זמן מנקודה ב' אולמרט יצא קדימה. מה נשאל בשאלה?" – שואל המנחה. הקבוצות מזיעות 30 שניות במהלך ההתייעצות הקדחתנית. "נשאל האם ליברמן עוד יושב בביתנו", משיב רומן, קפטן של נבחרת רחובות, וזוכה בסבב – עד למשימה הבאה.
בתחרות נראו גם עולים מרוסיה מחקים עולים מאתיופיה: ("למה לא לוקחים אותי להנחות בטלוויזיה? אני מכירה את כל החמורים, באתיופיה היו לנו מלא חמורים...")
ובסוף, כיאה לתחרות, השופטים היו צריכים להחליט, בפני איזו נבחרת להסיר את הכובע – התוצאה היא תיקו.
"זה מצחיק", מעיר צופה צבר. "אבל לוקח קצת זמן להכנס לראש הזה, להבין את הפורמט, כשאנשים חושבים ברוסית ומדברים בעברית. זה מאוד מחושב".
על השכלתנות של המשחק יכולה להעיד גם הפרנסה של שני הסטנדאפיסטים הרוסים:
אלכסיי ציסרסקי (26), בנוסף להיותו חבר בנבחרת ההומור משלומי ומנחה תוכנית "ק.וו.אן" שלנו" ברדיו רק"ע, עובד בדוברות לשכת ראש הממשלה. ואילו איליה אקסלרוד מדריך שוטרים לתפעל מערכת מודיעין ממוחשבת.
- יש פרות קדושות שלא נוגעים בהם במגזר?
"מרינה סולודקין", יורה אלכסיי, וממהר לחזור בו: "אל תרשמו , עוד יפטרו אותי".
"אם מדברים ברצינות – אז לא נוגעים בשואה", אומר איליה, "ובמלחמת העולם השניה. אלה נושאים יותר מדי רגישים. פעם במהלך תחרות עשיתי פרודיה על סדרה מאוד ידועה ברוסיה על סוכן סמוי רוסי שהושתל באס.אס. נניח, עשינו קטע על ההתכתבות שלו עם המפעילים בקרמלין – כשברקע היו צלילים של איי.סי.קיו, ועל המסך הופיעו "סמיילי". ובסוף שרתי את שיר הנצחון שלו – ושכחתי להוריד את המדים "הנאצים". ואחד הפנסיונרים מהקהל שראה את זה, קם ממקומו, צעק משהו לעבר הבמה, ויצא. לא צוחקים גם על נכים, חולי נפש, וכד'. הייתי בהלם כשראיתי את המערכון של ארץ נהדרת שבוע אחרי אשפוזו של שרון. אני מאוד אוהב את התוכנית והחלום שלי – להגיע לשם, אבל אצלנו לא צוחקים על דברים כאלה.
מה גם שהשופטים בתחרויות – אלה אנשים ברמה, מתחום התקשורת, במאים, עיתונאים, לפעמים גם פוליטיקאים - וצריך לשמור על רמה. יש דברים שצוחקים בינינו, אבל גם אחד לשני אומרים מיד סליחה. גם בדיחות על כורדים זה לא מעניין - אבל תשנה את זה למולדובני, וזה מצחיק. הרוסים אולי לא יודעים להבדיל בין טוניסאי למרוקאי, אבל צוחקים על אסטונים ולטבים, שהם אטיים – נניח, "אסטוניה ולטביה בשבוע שעבר סוף סוף קיבלו החלטה לאחד כוחות נגד היטלר". או על קווקזים וחיבתם לנשים".

- אז על מה כן צוחקים?

"יש הרבה בדיחות על פוליטיקה", אומר איליה. בכלל, במגזר הרוסי פוליטיקה שווה ערך לסקס. פעם אתה למעלה, פעם למטה. בזמן שערפאת אושפז, בתחרות היתה בדיחה: "אתם יודעים מה זה מוות קליני? כשהמוח כבר מת, אבל השפתיים עדיין רוטטות". הרוסים גם מאוד ימנים, אז נניח באחת המשימות – פרודיה על משחק "מי רוצה להיות מיליונר", שיחקו שני "חיילים", והשאלה היתה "איפה מסתתר ערפאת – א. עזה. ב. שכם. ג. רמאללה". החייל לא מצא תשובה, וביקש "עזרה של חבר: "שצה"ל יוריד את שתי האפשרויות המיותרות". הפוליטיזציה הזאת, זה גם מה שמבדיל בין הומור של העולים מחבר העמים להומור של רוסים שם. כשאני נוסע לבילרוס ומספר להם בדיחות על איזה שר – הם נדהמים: "איך אתה יודע מה שם שר התשתיות? אנחנו בקושי זוכרים את שם הנשיא".
- מה עם בדיחות על המאפיה הרוסית?
"בסך הכל נשבר מהסטראוטיפים על הרוסים", אומר אלכסיי. "90% מהעולים נקלטו לא רע, ואולי אנחנו כבר לא לובות מהסופר - אבל עברנו את זה, ולא נעים לשמוע את הבדיחות. לי למשל יש ידידה בשם לובה שהיא קופאית, וצוחקים עליה כל היום".
"יש בדיחות על האוליגרכים", אומר איליה. "נניח, המשטרה עשתה פשיטה נוספת בביתו של ארקדי גידמאק ומצאה בלטות מתחת לכסף".

- יש גם בדיחות עליה?

"ברור. פנסיונר יבגני מיכלוביץ' הגיע לספארי, ניגש לכלוב של בבון ושאל: "מה נשמע, גבר?". הבבון השיב: "הכל בסדר, מה אתך?" תארו לעצמכם, כמה הופתעו מבקרי הספארי לשמוע פנסיונר מרוסיה מדבר עברית", נזכר איליה. "יש גם בדיחות יותר גזעניות. נניח, בדיחה על עמיר פרץ: "צדק אנגלס, כשאמר, שהעבודה יכולה להפוך גם קוף לבן-אדם".

- יש משהו שאימצתם מההומור הישראלי?

איליה: "כשהלכתי בהתחלה ל"קאמל קומדי קלאב", היתה לי תחושה כאילו חזרתי מביקור אצל גינקולוג. אבל הקהל אוהב את זה, וכשאני עצמי עליתי על הבמה שם, ידעתי שלא אוכל להסתיר את המבטא שלי ולהתעלם מהנושא, למרות שעליתי לארץ בגיל 6. אז התחלתי ככה: "דברים שמעצבנים אותי זה סטראוטיפים על רוסים. גבר רוסי – הוא אלכוהוליסט, אשה רוסיה - זונה... מה זה האפליה הזאת, מה קרה – יש גם רופאים, מהנדסים. מה, הם לא יכולים להיות אלכוהוליסטים וזונות?"
בשביל צברים אולי הומור זה בידור, ואילו החבר'ה הרוסים רואים בזה שליחות. לדוגמא, חלק מהנערים שלומדים במסגרת בית הספר להומור הם נערים בסיכון.
"קשה לעניין ילדים במשהו, אומר איליה, "אבל במקרה של ק.ווה.אן הם פשוט נשאבים לתוך זה, מתלהבים לקראת התחרות. אחרי משחק אחד ניגשה אלי עובדת עיריה ואמרה שהיא לא מאמינה שנער, שנפתחו לו תיקים במשטרה ונחשב אצלם למקרה אבוד, יכול לעלות על הבמה, לשיר, לצחוק ולספר בדיחות אינטלקטואליות".
  • Post a new comment

    Error

    default userpic

    Your reply will be screened

    Your IP address will be recorded  

  • 3 comments