mozgovaya_n (mozgovaya_n) wrote,
mozgovaya_n
mozgovaya_n

עשרים שנה לאסון צ'רנוביל. החיים שאחרי המוות



"אל תסתובבי פה", מזהיר אותי מפקד המשטרה באזור הסגור של צ'רנוביל. "למה לך
לספוג את הרעל". ולמה לך? מסתבר שבאוקראינה המרוששת יש אלפים, שיעשו הכול בשביל
תוספת למשכורת. אפילו לגור ולעבוד באתר מוכה הקרינה, שבו התרחש לפני 20 שנה האסון
האקולוגי הגדול בתולדות האנושות. מלבד שוטרים, מסתובבים שם גם מדענים שנאבקים
בקרינה, פושעים שמצאו מקלט בערי הרפאים, תיירים שמחפשים ילדים עם שני ראשים וגם
קשישים, שהסתננו חזרה לכפריהם המורעלים, כי פשוט בשבילם זה הבית. כולם מטביעים את
הפחד באלכוהול, תרופת הפלא היחידה לנטרול הקרינה, ומנסים לא לחשוב על הרגע שבו
תקרוס סופית תקרת הכור.


ב-26 באפריל 1986, לפני 20 שנה, אירע באוקראינה האסון הרדיואקטיבי הגדול בתולדות האנושות,
בעת ניסוי שערכו מדעני הכור בבלוק הרביעי של תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל.
כתוצאה מתקלה טכנית, ארע בתוך הכור פיצוץ אדיר.
בעקבות שריפה שפרצה במקום נוצר מעל הכור ענן ענק, עמוס בחומרים רדיואקטיביים,
שהיטלטלו על-פני אירופה לאן שנשאם הרוח, משאירים מאחוריהם אלפי קילומטרים רבועים של שטחים מזוהמים.
על אף העובדה שרק כעשרה אחוזים מהדלק הרדיואקטיבי שהיה בתוך הכור דלפו
החוצה, האסון האקולוגי שנגרם היה כבד ביותר. יותר מ-120 אלף איש פונו באותם ימים
מבתיהם והורחקו מהשטחים הקרובים לכור. אלא שגם היום, יותר מ-1.8 מיליון איש ממשיכים
לחיות בשטחים מזוהמים, ורופאים צופים כי יחלו במחלות שונות ומשונות. באוקראינה
הוכרו עד היום 92 אלף איש כנכים בעקבות האסון. מחצית מתושבי המדינה טוענים שבריאותם
נפגעה בשל הזיהום. מאז האסון ועד היום מוקפים 2,196 קמ"ר מסביב לכור הגרעיני בגדר
תיל.

האזור המזוהם מתפרש על-פני שטחים נרחבים גם באוקראינה וגם בבלרוס. עבודות
טיהור סיזיפיות מבוצעות בשטחים הללו כבר שנים, בניסיון למנוע את המשך דליפת החומרים
הרדיואקטיביים מהאזור, המכוסה בכתמים ענקיים של צזיום, סטרונציום וחומרים רעילים
נוספים הפולטים קרינה מסוכנת. גם בכור ההרוס עצמו, שכוסה במעטפת בטון המכונה
'סרקופאג' (ארון מתים מאבן),

ממשיכים להתרחש תהליכים כימיים שלאף אחד עליהם פיקוח,
תהליכים שגורמים לכמויות אדירות של חומרים רדיואקטיביים לדלוף ולזהם את הסביבה ואת
חייהם של עשרות אלפי בני-אדם. האחראים הישירים להתפשטותם של החומרים הם הרוחות
התהום. אבל גם האדם, במו ידיו, מגדיל את הנזקים. איפה כל האחרים אני עוצרת במחסום
הראשון שנועד למנוע כניסה לאזור המגודר שמסביב לכור הגרעיני. מד הקרינה מורה שכמות
הקרינה הרדיואקטיבית גדולה פי חמישה מהרגיל. צמרמורת עוברת לי בגב.

לשוטרים המוצבים במחסום, הנתונים המפחידים לא מזיזים. הם מסתובבים במדים
רגילים, מדי בד פשוטים. אין זכר לחליפות מגן כלשהן. הכביש המוביל לעיירה צ'רנוביל
שומם, ושלג מכסה את היערות שמסביב. לרגע התחושה היא שהכביש מוביל לאזור נופש מבודד
ושקט. פעם הוא אכן היה כזה, ושימש את בכירי המפלגה הקומוניסטית, שהיו מגיעים לאזור
למסעות ציד בין יערות האורנים וחורשות עצי הלבנה, הנהרות והאגמים היפהפיים. את
המחשבות על העבר קוטע שלט המוצב בכניסה לעיירה צ'רנוביל. צ'רנוביל" – דרך צלחה!"
כתב מישהו על לוח הפח, ואני לא מאמינה שאני כאן, נכנסת כל-כך בקלות לתוך אחד
האזורים המזוהמים והמסוכנים בעולם. התמונות הראשונות המתגלות לעיניי מוזרות מעט.
אנשים במעילי הסוואה צבאיים מהלכים ברחובות העיר. חלקם ממהרים, אך רובם פוסעים
בצעדים מדודים, איטיים. איש מהם לא לובש חליפת מגן. אל" תסתובבי פה", מזהיר אותי
יורי טרסנקו,

מפקד המשטרה באזור הסגור. למה" לך לספוג את הרעל?" הוא תוהה בקול רם,
כאילו הוא עצמו מתגורר בצד השני של כדור הארץ. מי" שנמצאים כאן, נמצאים בגלל העבודה
שלהם. בשביל זה הם מקבלים תוספת שכר. הרבה אנשים רוצים לקבל עבודה באזור הזה בגלל
תוספת השכר. באזורים אחרים חסרים למשטרה אנשים, ופה יש לי חמש יחידות בהרכב מלא".
לוקח לי זמן רב להבין מדוע ממשיכים כ-11,000 בני-אדם לעבוד בתוך האזור הסגור,
ונחשפים ללא אמצעי מיגון כלשהם לקרינה הקטלנית. מהסיפורים על הקושי למצוא עבודה, על
העוני הגדול בו שרויה אוקראינה והמחסור שהוא נחלתם היומיומית של אזרחי המדינה הזאת,
אפשר להבין איך יש כאלה שעבורם צ'רנוביל היא גלגל הצלה. כל" גוף מגיב בצורה שונה
לקרינה", מסבירים כמה מהעובדים המתגוררים באזור ספק לי ספק לעצמם. יש" כאלה שחוטפים
הרבה ושום דבר לא קורה להם, ויש כאלה שחוטפים מעט ונהיים חולים. זה סוג של סיכון
שאנשים לוקחים, בידיעה שאולי לא יקרה להם כלום. אבל אם לא יהיה מחר אוכל לתת
לילדים, זה כבר משהו הרבה יותר מוחשי". משכורת של שוטר אוקראיני ממוצע עומדת על
כ-400 גריבן, שהם פחות ממאה דולר. באזור הסגור השוטרים מקבלים תוספת של 300 גריבן.
חוץ" מזה", ממשיך טרסנקו למנות את ההטבות, עובדים" פה 15 יום, ו-15 יום נחים מחוץ
לשטח הסגור. נותנים לגוף לנוח מהקרינה
שספג במשך שבועיים. עושים סאונה, שותים אלכוהול, והרעל
יוצא. באזור שמחוץ לכור פשוט משתדלים לעקוף מקומות שבהם יש ריכוז גבוה במיוחד של
חומרים מסוכנים". אבל גם למפקח המשטרה יש פה ושם רגע של ספק. לפעמים" אני שוכח איפה
אני נמצא", מתרכך לפתע טרסנקו, וכשאני" הולך בלילה הביתה, לדירה בצ'רנוביל, אני
שואל את עצמי לאן נעלמו כל האנשים. הנה, אני אומר לעצמי, אני הרי הולך ברחוב הביתה,
אז איפה כל האחרים?" גנבי המתכות אוקראינה קובעת, במסמכים רשמיים, כי הסיכון לחייהם
של כמה אלפי בני-אדם המטפלים באזור שנפגע מהקרינה קטן מהפגיעה האפשרית במקרה
שהקרינה תתפשט לאזורים נוספים באוקראינה. את העובדים עצמם לא קשה לשכנע להישאר
באזור המקולל הזה. לא" בטוח שייגרם נזק לבריאותי", חושב לו העובד בזמן שהוא מחזיק
את תלוש המשכורת הנדיב בידיו. וגם" אם אפגע, הנזק יהיה קטן מהתועלת שתצמח לי
מהמשכורת הכפולה". אלא שעם השנים הפך אזור הכור למקור פרנסה לא רק לעובדים
הממשלתיים העוסקים בטיפול היומיומי בשטח הנגוע ובכור שהתפוצץ. בשנים האחרונות הפך
האזור לאתר תיירות רדיואקטיבית. מדי שנה מבקרים בכור האטומי כ-3,000 איש שקיבלו
אישור מיוחד. רובם מומחים זרים, פוליטיקאים וסטודנטים. בנוסף, עשרות נתפסים מדי
חודש מסתובבים בתוך האזור הסגור ללא אישור ומגורשים מחוץ לתחום המגודר, שבשנים
האחרונות הפך פרוץ למדיי בעקבות היעלמותם של כשלושים קילומטר גדר. 12 מחסומים
מוצבים מסביב לאזור הסגור, צוותי שוטרים עורכים בו סריקות קפדניות, ומתחילת השנה
נתפסו כבר 38 מסתננים. האבטחה חסרת התקדים של האזור, ואפילו הסטטיסטיקה המצביעה

על עלייה של מאות ואלפי אחוזים במחלות הסרטן, אינן מהוות הרתעה מספיק יעילה
נגד הסקרנים, במיוחד לאור השמועות על חזירון שתלפיו נראות כמו ידיו של בן-אדם, או
דגי צלופח בגודל של לווייתן קטן.

בשביל הצעירים המקומיים הפך פיקניק בסביבות אחד
מאתרי הקבורה של הפסולת הגרעינית להרפתקה עתירת אדרנלין. חלק מהמסתננים מגיעים לדוג
בנהרות המזוהמים,

חלק סתם בשביל הריגוש, והרוב בשביל לנסות ולסחוב מתכות
מ'בתי-הקברות לציוד הרדיואקטיבי'. מרחוק, רוסוחה נראה כמו מזבלה רגילה של
מכוניות ישנות.

במבט מקרוב, הפחד שוב מתחיל לחלחל. על שטח ענק, המוקף גדר
תיל, מוצבים כלי רכב מסוגים שונים.

שורות אין-סופיות של מכוניות כבאים, טנקים,
נגמ"שים, בולדוזרים, אוטובוסים, אין-ספור רכבים פרטיים, מספר מסוקים ומטוס קטן –
אלפי כלי רכב שהשתתפו בניסיון הראשוני לבלום את אסון צ'רנוביל, וכעת שום שטיפה לא
תעזור להוריד את רמת הרדיואקטיביות שלהם.

הציוד המזוהם ביותר, זה שרמת הקרינה שלו
התקרבה לזו של הכור עצמו, נקבר במקום אחר. הציוד שנמצא ברוסוחה רדיואקטיבי קצת
פחות, אבל עדיין לא ברמה שאדם נורמלי יעז להתקרב אליה.

עם זאת, לפי כמות הרכבים
הפרטיים נעדרי הדלתות, רואים שהעוני גבר על הפחד. 'גנבי המתכת', שאחדים מהם
מתחשמלים באזורים אחרים
של אוקראינה בניסיון לחתוך את חוטי החשמל שניתן למכור מאוחר יותר בעיר,
הגיעו גם לכאן. אפילו ממסוקי החילוץ שריחפו בימים הראשונים מעל הכור, והצוות שלהם
כבר מזמן נפטר בעקבות הקרינה, נחתכו חלקי מתכת. אותן מתכות מזוהמות מתגלות מדי פעם
בערים שונות באוקראינה, וגם מחוצה לה. לאחרונה תבעה פרקליטות האזור שישה אנשים בגין
מכירת 426 עצי אשוח רדיואקטיביים בשווקים בקייב, וכעת מתנהלת חקירה נגד חברה שמכרה
בקייב בשר רדיואקטיבי של פרות מהאזור הסגור. בפרשות אלה, לצד פרשות רצח בודדות
שאירעו בקרב ההומלסים והפושעים שמצאו מקלט באזור ואינם נכללים בשום סטטיסטיקה
רשמית, מתעסק סרגיי דובצ'ק, התובע הראשי של פריפיאט.

דובצ'ק מנהל אורח חיים בריא
לכל הדעות. בבוקר, בכל טמפרטורה, הוא רץ
להתרחץ בנהר פריפיאט. אם" אני חי כאן ארבע שנים, נושם את האוויר הזה, אז למה
שלא אתרחץ בפריפיאט?" הוא תוהה. "אני משוכנע, שמנות קרינה קטנות תורמות לבריאות,
כמו כל הלם. נכון, זה זלזול בגוף שלנו, אבל אם נפחד כל שנייה, פשוט לא נוכל לעבוד
כאן". פרקליטות האזור הסגור מטפלת בעיקר בהברחות החומרים הרדיואקטיביים אל מחוץ
לאזור. אני" לא יכול לעצור אנשים על גנבת חפצים מהערים ומהכפרים הנטושים,

כי מבחינה
משפטית זה לא שייך לאף אחד. ניתן לעצור אותם רק בגין עברה אקולוגית, כי
בערך 15 אחוז מהמתכות שמבריחים מכאן מסוכנות לבריאות הציבור. כעת מתנהלת גם
חקירה סבוכה בפרשת העברת הכספים לכור, שלא נוצלו כראוי". יש גם עברות אחרות? בשנה
שעברה היו לנו שני מקרי רצח. במקרה אחד קבוצה של גנבי מתכות רצחה את אחד מחברי
הכנופיה שלהם, ובמקרה שני הומלס שהסתתר פה רצח הומלס אחר. אבל עובדי המקום משתדלים
לשמור על פרופיל נמוך, כי כולם פוחדים לאבד את מקום העבודה.

עיר הרפאים
בגבעות

בשולי הכביש המוביל לפריפיאט, תקועים פה ושם שלטים עם סימן הרדיואקטיביות.
שם נקבר 'היער הכתום' – אותם ארבעה קמ"ר של אורנים שמתו לאחר הפיצוץ בכור,
ותוך שעות ספורות המחטים שלהם הפכו בגלל הקרינה מירוקים לכתומים. עד היום, בגלל
הקרינה הגבוהה באזור, מכוניות בודדות של עובדים חולפות במקום במהירות האפשרית, עם
חלונות סגורים. המרחק עד התחנה הוא בקושי קילומטר, ומבין העצים החדשים שהספיקו
לצמוח בינתיים בשולי הכביש, מבצבץ המבנה המכוער של הסרקופאג. על חלק מהבתים של
פריפיאט עוד מתנוססות ססמאות אופטימיות של המפלגה הקומוניסטית, אבל השקט המוחלט,
הלא ייאמן, השורר ברחובות עיר הרפאים הזאת, גורם ללב להתכווץ מפחד. עיר נטושה
שהייתה פעם גדולה ומשגשגת, נראית מפחידה

הרבה יותר ממאות הכפרים המתפוררים מסביב לכור. בתוך
הכפרים, איכשהו, בתי העץ הנרקבים והמתפרקים נראים טבעיים יותר מבלוקים של בטון
וגלגל לונה-פארק, עם מושבי פלסטיק ששמרו על צבעם הצהוב העליז, באמצע השממה. לפני
הקמת התחנה במקום, האזור היה די שומם.

הכור הפיח בו רוח-חיים, והוא גם לקח אותה.
בתים רבי-קומות עם שלטים ענקיים – מסעדה, חנות רהיטים, 'ארמון התרבות',

בית-מלון
'פולסייה' – עומדים כמצפים למבקרים, שלא באים כבר 17 שנה. החלונות המזוגגים נשארו
סגורים בקפידה על-ידי בעלי הדירות, שמא הרוח הרעילה תחדור לתוך הבית. החצרות
המטופחות, עם נדנדות ומתקני שעשועים, כמעט ונבלעו בתוך סבך העצים הצעירים שצמחו כאן
בינתיים. ריח עובש וטחב נודף מחדרי הכניסה לבניינים. את הכניסה לבניין 11 ברחוב
קורצ'טובה חוסם עץ שצמח באמצע השביל.

אני מזיזה בכוח את ענפיו העיקשים ונכנסת לתוך
הבניין. הצבע מתקלף מהקירות, מים זורמים מצינור שהתפוצץ לפני מי יודע כמה שנים. חלק
מהדירות נעולות, חלקן פרוצות, ועל הרצפה מפוזרים בגדים, כלי בית, נעליים, ספרים.
חלק נותרו כפי שננטשו ביום הפינוי, כאילו איזה קוסם רע פשוט העלים בהינף יד את כל
תושבי המקום. בחלק מהדירות הספיקו לבקר בוזזים אלמוניים שלא פחדו מהקרינה. דירות
סטנדרטיות, עם ריהוט כמעט זהה, למעט פסנתר שבור פה ומכונת כביסה שם. וענפי העצים
שצמחו והתחזקו כבר מתדפקים בתובענות על החלונות, מאיימים לפרוץ פנימה. שעריו של
גן-הילדים 'ינטאריק' פתוחים, כמזמינים אותך להיכנס.

כיסאות ושולחנות עץ קטנים עוד
עומדים במבנים המרווחים, קוביות עץ מסודרות בארגזים, ועל הקירות עוד תלויות אותן
ססמאות המספרות ש"משימתנו – לגדל ילדים בריאים".

דובי ובובה מרופטים, שצבעם דהה
במרוצת השנים, יושבים בחיבוק מיותם על ארוניות של ילדים. לידם זרוקות מסכות גז
זעירות, מכוסות שכבה עבה של אבק.

לפני האסון, פריפיאט אוכלסה בעובדי הכור
ומשפחותיהם. כמה ימים לאחר התאונה פונו 47 אלף תושביה מהעיר. נאמר להם שהם יוכלו
לחזור לבתיהם תוך זמן קצר, ועל כן עליהם לקחת עמם רק תיק יד קטן.

חלק מבעלי-החיים
הושארו בתוך דירות סגורות. מדי פעם מוצאים להם אסירים נמלטים מחסה באחד הבתים,
ומסיבה זו לובשים
השוטרים העומדים במחסום בכניסה לעיר שכפ"צים, במקום חליפות נגד קרינה.

אני
צועדת ברחוב הראשי של פריפיאט. בחלק מהכבישים כבר אי-אפשר לעבור במכונית בגלל ענפי
עצים שחוסמים אותם. אני גוררת את רגליי בשלג ברחובות המתים, והתמונה המצמררת של
מגורי אדם נטושים מציפה אותי בייאוש ובתחושת בדידות איומה. ככה, חולף בראשי, בטח
היה מרגיש את עצמו האדם האחרון שהיה שורד את החורף הגרעיני. העיר הרי תישאר מזוהמת
עוד עשרות-אלפי שנים. שורשי העצים יפוררו סופית את המדרכות, ויישארו הריסות בתוך
יער פראי ורעיל. קפיצות החץ של מד-הקרינה חסרות משמעות.

יש מקומות שבהם הראש מתחיל
לכאוב ממתקפת קרינה לא צפויה, השפתיים צורבות ומיתרי הקול מרגישים כבדים כעופרת.
אני בקושי גוררת את עצמי אל המחסום. במקום שבו העיר נגמרת מוצב שלט: פס אדום חוצה
באלכסון שלט שעליו כתוב "פריפיאט".
רק שעכשיו מתווספת לזה משמעות אחרת. עיר
מחוקה.


עד לפני שנתיים, למרות
זיהום האזור, אחד מבין ארבעת הכורים בתחנת צ'רנוביל
המשיך לעבוד ולהפיק חשמל. בלחץ מדינות המערב הוא נסגר, תמורת התחייבות שניתנה
לאוקראינה להמשיך ולסייע לה להתמודד עם השלכות האסון, אך ההתלהבות דועכת עם השנים.
למעשה, עד היום עובדים בתחנת האטום 4,500 אנשים. "את מוכנה להסביר לי מה עושים כל
האנשים האלה בתחנה שנסגרה?" אני שואלת את אירינה קובביץ',

אחת מעובדות הכור, אישה
אלגנטית וחייכנית. "מכינים אותה לסגירה", היא עונה. "תחנת אטום זה לא מפעל טקסטיל
שאתה יכול לעצור את המכונות, לתלות על הדלת מנעול ולעזוב את זה ככה. צריך לפנות את
החומרים
הרדיואקטיביים, לבנות בשבילם מאגרים, לאבטח את המערכות.
לבנות מפעלים לעיבוד פסולת גרעינית מוצקה ופסולת גרעינית נוזלית. למעט הבלוק ההרוס,
בשני בלוקים אחרים יש עוד דלק רדיואקטיבי, ומבנה לאגירתו נמצא בינתיים באמצע תהליך
הבנייה. לאט-לאט מכבים כל מיני מערכות ומפטרים אנשים. אבל אני לא חושבת שבימי חיינו
נזכה לראות את התחנה ריקה מאדם. עבודת הסגירה תימשך עוד עשרות שנים, ואני אישית
מקווה לעבוד פה עד הפנסיה". קובביץ' ועמיתיה חושבים שסגירת הבלוק השלישי לפני
שנתיים הייתה טעות גדולה. לא רק בגלל שמפרויקט רווחי, שכיסה את כל
הוצאות העבודות של חיסול תוצאות התאונה, התחנה הפכה למוצצת התקציבים הדלים
של אוקראינה, אלא בעיקר בגלל שדווקא הסגירה היוותה פגיעה בבטיחות המקום.

במשך" זמן
הפעילות של התחנה לא חסכו כסף למקרה סגירתה, כי אף אחד לא חשב על האפשרות הזאת
בכלל", אומרת קובביץ'. "בגלל זה אין כיום תקציב לטפל כמו שצריך בכל הבעיות. המערב
פשוט רצה להעמיד את אוקראינה על הברכיים, זו הייתה החלטה פוליטית נטו. אחרי התאונה
בבלוק הרביעי, ציידו את הבלוק השלישי בכל מערכות הבטיחות האפשריות, לכן הוא יכול
היה לעבוד בשקט עד שנת 2007, כדי לממן את סגירת התחנה בלי הפסד. ככה אנחנו נאלצים
לעמוד עם יד מושטת, כמו קבצנים, לבקש סיוע כספי, וגם מאיימים עלינו לנתק חשמל בגלל
חובות, ומקצצים במספר הקרונות בחשמלית שמביאה לכור את עובדי התחנה". ולמה בכור עצמו
אתם מסתובבים בלי חליפות מגן? מילא תחנה רגילה, אבל למרות החיטוי, אפילו במקומות
הנקיים יותר הקרינה פה גדולה בערך פי שמונה מהרגיל. אבל גם המשכורת הממוצעת פה
גדולה בהרבה – 1,500 גריבן, כ-300 דולר. אני עובדת פה 15 שנה, ולא קרה לי כלום
בינתיים. אני הגעתי לפה ממוסקבה, ועד היום אני לא מצטערת על זה. ישר קיבלנו אני
ובעלי דירה, משכורת טובה. אלה שלמדו אתי באוניברסיטה לא הצליחו להסתדר במיוחד. אבל
הזלזול הזה בבריאות נראה כמו חוסר אחריות. לפני כמה שנים היה לנו פה בידור אמיתי:
בא ערוץ צרפתי לצלם
את הכור. עוד במחסום, בכניסה לאזור הסגור, הם שמו עליהם חליפות עם עופרת,
מסכות, גם על המצלמה היה להם כיסוי מיוחד. הם נראו כמו חייזרים, כולם פה הסתלבטו
עליהם. ואנחנו פשוט מחליפים פה בגדים. זה נורא משעשע, איך שאנשים תופסים את המקום.
הביאו לכאן קבוצת סטודנטים, ובחורה אחת כל הזמן הסתכלה עליי בעיניים גדולות, ובסוף
פלטה: לא" חשבתי שאתם נראים ככה". מה" ציפית לראות?" שאלתי אותה, "קרניים ושלוש
רגליים?" אנחנו הרי מומחים. יודעים מה צריך לאכול כדי שהגוף יהיה חסין. אני מתקרבת
לסרקופאג, המכונה היום 'המבנה הכי מסוכן בעולם', מציצה במד-הקרינה, חושבת לעצמי
שבטח אחרי הביקור הזה אצטרך להיפטר מהמעיל, ומקווה שלא יאלצו אותי לחזור הביתה
יחפה. מספר גדרות תיל, עם מצלמות ושומרים, מקיפות אותו. אפילו במרחק של עשרות מטרים
רמת הקרינה מטורפת – 1,400 מיקרורנטגן, לעומת 80 מיקרורנטגן ברוב שטחי הכור.
אי-אפשר לפספס את הסדקים בקירות הבטון של הסרקופאג,

וגם לא את כתמי החלודה הגדולים
על גג הברזל שלו. הסרקופאג נמצא בשימוש כבר 18
שנים, ובשל הלחות הרבה בתוכו נהרסים
בהדרגה המבנים שבפנים. נשמות טובות במקום מזהירות שהגג אינו הרמטי, ובימי גשם המים
דולפים לתוכו, מגיעים לחומרים הרדיואקטיביים, ואלה נשפכים אט-אט ומחלחלים עם המים
למטה – הרי מתחת לכור לא נבנתה שום פלטת בטון. זה תהליך איטי, אבל זה קורה. בתוך
הסרקופאג, כך אני לומדת, נוסף על כ-200 טון של דלק רדיואקטיבי, הצטברו כארבעה טון
של אבק רדיואקטיבי,שמנצל כל פתח כדי להסתנן החוצה ויוצא לטיול עם הרוח. בינתיים לא מדובר
בדליפה מאסיבית, אבל היא ממשיכה, למרות הפעילות של 'מקלחות' מיוחדות בתוך הסרקופאג,
המנסות 'לקרקע' את האבק. בפנים נמצאות מספר מערכות העוקבות אחר מצב החומרים.
במקומות בטוחים יחסית בתוך הסרקופאג מתחלפים מדי כמה שעות צוותים של 12 איש,
שתפקידם לעקוב אחר נתוני מדי-הקרינה. זה המקום היחיד שנראים בו עובדים בחליפות מגן.
אך רמת הבקרה אינה מספיקה, ואין ערובה לכך שבעתיד לא תחל שם תגובת שרשרת, שהשלכותיה
אינן ידועות. מבנה" הסרקופאג נועד להחזיק מעמד 30 שנה", מסבירה ולנטינה אודניצה,
סגנית מנהל מדור המידע של תחנת האטום. "אבל למעשה אין לנו מידע על התהליכים שקורים
בתוכו. מערכות שעוקבות אחר התהליכים הכימיים שם, לא מוצבות במקומות שהיינו צריכים
שהן יוצבו, אלא איפה שהצלחנו להגיע, וזה לא הרבה. מהבדיקות עולה שצריך לשפץ את
המבנה ב-15 מקומות, אבל בינתיים הצלחנו לבצע את התיקונים רק בשני מקומות. יש מקומות
עם קרינה כל-כך גבוהה, שאי-אפשר להתקרב לשם. אם תהיה רעידת אדמה, אפילו שלוש יחידות
בסולם ריכטר, המבנה הזה יתמוטט, ושוב יעלה ענן ענק של אבק רדיואקטיבי". אבל אומרים
שבגלל שהפעם לא תהיה שריפה, הענן לא יתפשט מעבר לאזור הסגור)
כמה" ימים אחרי התאונה באו לפנות את הכפר. זה היה יותר גרוע מהמלחמה, אנשים
בכו בקול. מי שלא רצה לעזוב את הבית ואת בעלי-החיים, גררו אותו בכוח, יותר גרוע
מפשיסטים. אחרי זה אמרו שמי שאין להם ילדים קטנים, יכולים לחזור. אז חזרנו. ואז
הסתבר שהאזור נסגר, ונשארנו מנותקים מהעולם"

קשה לתת תחזיות כאלה, כי אנחנו לא יודעים מה באמת קורה בתוך
הכור. אם עשרה אחוזים מהדלק הרדיואקטיבי הצליח לגרום לזיהום כל-כך גדול, קשה לדעת
מה יקרה אם ישתחררו 90 אחוז נוספים של החומר. במקום לעשות את הבלתי אפשרי ולנסות
לאטום את המבנה הישן, הוחלט לאחרונה לבנות מעל הסרקופאג מבנה נוסף, הנקרא 'מכסה' –
קשת ענקית מטיטניום או נירוסטה. 28 מדינות, כולל ישראל והאיחוד האירופי, התחייבו
לקחת חלק במימון הפרויקט, שעלותו מוערכת בכ-768 מיליון דולר. על התכנון שוקדים היום
המהנדסים הטובים באוקראינה, ארה"ב, בריטניה וצרפת, ובנייתו אמורה להסתיים בשנת
2007. ה'מכסה' החדש אמור להחזיק מעמד מאה שנים, ומטרתו להבטיח את שמירתם של החומרים
הרדיואקטיביים עד לחילוצם הסופי מהריסות הבלוק הרביעי. למה לא מתחילים לבנות את זה
עכשיו, כדי למנוע דליפות? המכרז ייערך תוך כמה חודשים, והתשתית עוד לא מוכנה. אין
אפילו דברים אלמנטריים, כמו מערכת חיטוי בגודל מתאים לצוותי הבנייה. אם היום יש
מערכת ל-40 איש, נצטרך אחת בשביל 1,500 איש שיצטרכו לעבוד באזור הקרינה.

מתנחלי
צ'רנוביל

בנוסף לאלה שעובדים בצ'רנוביל, נותרו באזור האסור 410 אנשים שלא מצאו את
מקומם באזורים אליהם פונו אחרי התאונה בכור, וחזרו לבתיהם. מתוך 72 כפרים
שאוכלוסייתם פונתה, 12 כפרים שבו לחיים. לרוב מדובר בקשישים. יש גם אנשים צעירים
יותר, אך לילדים לא מאפשרים לחיות כאן. המשפחה היחידה שנולדה להם תינוקת (בריאה
לגמרי), אולצה לעזוב את צ'רנוביל תחת איומים שהילדה תילקח בכוח על-ידי השירות
הסוציאלי. באחד הכפרים המתפוררים באזור גרה לה משפחת יבצ'נקו, אנה ומיכאיל בני
ה-65. הם מגדלים פרה, אווזים וחזרזיר, שמסרב לגדול. לאחר התאונה שיכנו אותם לדבריהם
ב"בית קרטון" שדלף, ולמרות בקשותיהם, איש לא טרח לדאוג להם למקום מוצלח יותר.

יחד
עם 170 משפחות הם חזרו לכפרם, והחליטו להמתין עד שיתפנה דיור מתאים יותר.

חלק
מהמשפחות זכו לקבל במהלך השנים דירה בעיר, אחרים הגיעו לבית-אבות או לבית ילדיהם,
או נפטרו, ואילו הם, יחד עם עוד 25 אנשים, נותרו במקום. כמה" ימים אחרי התאונה באו
לפנות את הכפר", נזכרת אנה. "זה היה יותר גרוע מהמלחמה, אנשים בכו בקול. מי שלא רצה
לעזוב את הבית ואת בעלי-החיים, גררו אותו בכוח, יותר גרוע מפשיסטים. אנחנו לא
אוהבים להיזכר בזה. אחרי זה אמרו שמי שאין להם ילדים קטנים, יכולים לחזור. אז
חזרנו. ואז הסתבר שהאזור נסגר, ונשארנו מנותקים מהעולם. את הדירה שהייתה מיועדת
לנו, איזה בכיר לקח לעצמו. אחרי שחזרנו, באתי לעבוד בתור מנקה בצ'רנוביל, ובכל פעם
שעברתי במד-קרינה, צלצלתי כמו ארנבת". עכשיו" אף אחד כבר לא צריך אותנו", מוסיף
מיכאיל. "לפני התאונה הייתי בולדוזריסט בצ'רנוביל.

אחרי התאונה דאגו לנו, עכשיו לאף
אחד כבר לא אכפת. מחכים שנמות, וזהו". אתם מגדלים פה ירקות, שותים חלב של הפרה
שלועסת חופשי דשא מזוהם. זה משפיע? "כל הזמן יש כאבי ראש", מתלוננת אנה. "ולכולם פה
בכפר יש לחץ דם גבוה. איך נדע האם זה מהקרינה או מהז �קנה? הילדים שלנו גרים
בבלרוס. הנכד, כשהיה קטן היה בא לבקר אותנו פה. עכשיו הוא כבר לא בא. מדי פעם רק
באים כל מיני מדענים. בא גם סיני אחד. בודקים את מי הבאר, את האדמה. אומרים שזה
בגדר הנורמה, אבל אנחנו מסתובבים גם בבית בבגדים, בגלל הקרינה".

ואגב, אם הישראלים
לא בדיוק מודאגים מבעיות צ'רנוביל, אז בקרב תושבי צ'רנוביל ישראל דווקא זוכה
להתעניינות רבה. "כולנו כואבים בשבילכם", מבקש למסור יוסיף בראך בן ה-70, המתגורר
באזור ומגלה בקיאות מפתיעה בפרטי המשבר הישראלי-פלסטיני. "אולי עכשיו, עם אבו-מאזן הזה, המצב יירגע קצת? אנו מחזקים את ידיכם מצ'רנוביל". בקרב נאחזי
צ'רנוביל יש גם אנשים שנשארים במקום ממניעים אידאולוגיים. נדייז'דה אודבנקו (50),
מורה לשעבר מעיירת צ'רנוביל, הייתה מהבודדים שסירבו להתפנות מביתה בתוקף. עזרתי"
לאנשים מפריפיאט להתפנות", היא אומרת. "ראיתי מהחלון שלי את הכור הבוער. אני יודעת
מה זה קרינה. אבל לימדתי ילדים בבית-הספר מהי אהבת האדמה שלך. אם לא אנחנו, אז מי
יישאר כאן? מי ישקם את המקום? מנסים לגרש אותנו מפה בכל דרך. יש כפרים שפשוט נסעו
שם ברחוב מכוניות וזרקו בקבוקי תבערה לתוך הבתים של האנשים. הבתים שלהם נשרפו, אז
הם עברו לבית אחר והמשיכו לחיות פה. "אז, ב-86', כולנו היינו בהלם, וגם אני לא
ידעתי מה לעשות, איך לעכל את זה. ואז נכנסתי לכנסייה, כי רבים אז רצו לכנסייה לחפש
נחמה, ולאט-לאט נשאבתי לתוך הדת. עכשיו מכנים אותנו במילה המעליבה הזאת – 'מתיישבים
עצמיים' – אבל זה פשוט לא נכון.

אנחנו נולדנו כאן, וגדלנו כאן, ואנחנו פטריוטים של האדמה הזאת. אנחנו עושים
למען האדמה הזאת יותר מכל הליקווידטורים (המפרקים). אני מאמינה שאדמת צ'רנוביל עוד
תפרח. עובדה שהאישה שגרה פה ילדה תינוקת בריאה". כיום אודבנקו מסייעת לאב ניקולאי,
כומר שנולד בצ'רנוביל, לשקם את הכנסייה המקומית.

פנים הכנסייה העתיקה, עם איקונות
שצוירו לפני מאות שנים, לא היה מבייש אף מוזיאון, והיא בוודאי הייתה מושכת הרבה
מבקרים – אלמלא הקרינה. יש" קרינה", אומר האב ניקולאי. "אבל יש גם נסים. בכנסייה
עצמה רמת הקרינה נמוכה יותר מבדירה שלי בקייב. אפילו איש שאינו מאמין לא היה מוצא
כוחות לוותר על היופי הזה. ובשנה שעברה אירע פה עוד נס – אישרו לנו להעביר לפה את
שרידיו של הקדוש אגפית פצ'רסקי, מרפא מחלות חשוכות מרפא, בשביל אדמת צ'רנוביל, שגם
היא סובלת ממחלה חשוכת מרפא. "כולם חושבים היום רק על הכור, אבל האזור הזה הוא אחד
העתיקים בהיסטוריה. באזור הסגור היו 18 כנסיות, ורק אחת שרדה – כנסיית איליה הקדוש
בצ'רנוביל. היו פה גם שישה בתי-כנסת שנהרסו.

אני חולם להקים פה גם מוזיאון היסטורי,
המקום הזה הוא חלומו של כל ארכיאולוג". הנאום של האב ניקולאי כה נלהב וחדור אמונה,
שלרגע נשכח איפה בדיוק אנחנו נמצאים. לכל חפירה באזור יש סיכוי לא רע להעלות על-פני
האדמה לא רק את שרידי הכנסיות העתיקות, אלא גם את הפסולת הגרעינית, ואת שרידי אותם
הבתים, היערות, שנקברו במקום שבו עמדו, בתעלות שנחפרו בחופזה לאחר האסון.

ברחבי
האזור הסגור מפוזרים מעל 800 מצבורי זיהום מאולתרים כאלה, שיש צורך לקבור מחדש
באופן בטוח יותר. ואם כבר מדברים על חפירות, מתברר שמתוך 359 בארות נפט באזור,
שדרכם החומרים הרדיואקטיביים יכולים לחדור למי התהום, נאטמו עד היום רק 168.

התכנית: שמורת טבע
עשרות תכניות לגבי עתידו של האזור המזוהם נערמו בשנים האחרונות,
מאז שהתברר כי החומרים הרדיואקטיביים לא הולכים להתפוגג בעשרות-אלפי השנים הבאות.
היו הצעות להפוך את המקום לאזור מדעי ולעקוב אחר התפתחותם של זנים שונים של
בעלי-חיים בתנאי קרינה. במסגרת תכנית זו הובאו לאזור זוג תאואים ועדר של
סוסי פרא, שמאז הספיק להכפיל את עצמו. תכנית אחרת, שיצאה לפועל, הייתה לגדל
באזור חזירים, כי התברר שאם מאכילים אותם במזון נקי, הבשר שלהם אינו רדיואקטיבי.
תכנית רווחית יותר הייתה להפוך את האזור למאגר הבינלאומי של פסולת גרעינית – תמורת
כסף. אוקראינה תכננה לקבור במקום את הפסולת הגרעינית ממאות הכורים הגרעיניים
במדינות שונות. אך לסרגיי סברסקי,

סגן ראש ההנהלה של 'אזור ההזרה' (כך נקרא היום
האזור הסגור), יש חזון אחר: הוא חולם להפוך את המקום לשמורת הטבע הגדולה באוקראינה.
נמאס" לי כבר לעסוק 17 שנה בפסולת גרעינית", הוא אומר. "אני רוצה שיצמח פה משהו חי.
אבל אף אחד לא רוצה להשקיע בעתיד, כולם רוצים להרוויח מזה משהו היום. מבחינת המיקום
הגאוגרפי, זה מקום נהדר לשמורת טבע ייחודית. זה בטח נשמע ציני – האדם הרעיל את
המקום, ואז מחזיר אותו לבעלי-חיים – אבל בפועל, בגלל השמירה על המקום, ייתכן שזה
יהיה השטח היחיד שבו לא יכחידו את בעלי-החיים כמו בשאר המקומות". סברסקי עצמו הוזעק
לצ'רנוביל ממוסקבה

בשנת 86'. הוא היה אז דוקטורנט ואבא צעיר, עם תכניות גדולות לעתיד. היום הוא
מתקשה להסביר איך נתקע במקום 17 שנה. היינו" צריכים לסיים את בניית הסרקופאג מהר
ככל האפשר", הוא מספר. "בשנים הראשונות לא עשינו כלום, חוץ מלעבוד. זו הייתה מלחמה
אמיתית, משימה מרתקת, וגם תחושת אחריות כבדה. אז עוד לא הייתה כל הניירת הזאת בארבע
שכבות", הוא מצביע על ערמות המסמכים על שולחנו. "הייתה לי אפשרות לעזוב, אבל לא
יכולתי לעזוב את זה באמצע. מ-15 האנשים שעבדו אתי על גג הסרקופאג, נותרו רק חמישה
בחיים. אחרים הפכו לנכים. אבל אפילו אז היה סוג של אנשים שהגיעו לכאן לשעתיים, כדי
לקבל אחר-כך את ההטבות. זה מאוד שלילי בעיניי, אנשים שהיו פה שעתיים, ועד סוף חייהם
עסוקים בלהוכיח שהם קורבנות כדי להשיג הטבות. הרבה חבר'ה שעבדו אתי נכים היום, אבל
זה מתחת לכבודם להתחיל לצעוק שהם גיבורים. "המשפחה שלי סירבה להגיע לכאן, ובגלל
שנתקעתי פה להרבה זמן המשפחה התפרקה. עכשיו הבת שלי כבר סיימה אוניברסיטה. היא באה
לקייב לבקר אותי, אז הבאתי לה קלטת וידאו על העבודה שעשינו
פה. לפעמים אני מצטער שבחרתי בזה, אבל אי-אפשר לברוח מהגורל. יש פה הרבה
אנשים שבשבילם זו עבודה זמנית, מקום מפלצתי, והם רוצים להסתלק כמה שיותר מהר. ויש
אנשים, בעיקר אלה שגרו פה לפני התאונה, כל מיני מומחים מהתחנה, שבשבילם המקום הזה
הוא החיים שלהם. בשבילי, עד היום, 95 אחוז מהזמן תופסת העבודה".

מה אתם עושים פה כל
השנים האלה? עבודה לא חסרה, חסרים תקציבים. עורכים בדיקות של אזורים מסוכנים, כי כל
הזמן יש נדידה של החומרים. דואגים שכשהשלג יימס הוא לא יסחוף לתוך הנהרות את
החומרים הרדיואקטיביים. 30 אחוז מהחומרים מגיעים משטח בלרוס, וצריך למצוא דרך לשתף
אתם פעולה. קבורה פה פסולת גרעינית בהיקף של 500 אלף מ"ר. בנוסף לעבודה המקצועית
שלנו, דואגים גם לדברים אחרים. למשל, אנחנו מקבלים לקבורה גופות של אנשים שפונו
מהאזור וביקשו שיקברו אותם במקום שבו נולדו. מחוץ לאזור, רוב האנשים בכלל לא יודעים
שאתם קיימים. ברור שמחוץ לאזור הסגור העבודה שלנו לא מוערכת. בשביל אנשים, אסון זה
משהו שמשאיר צלקות אבל חולף, וזה לוקח כמה שנים אבל לא יכול להימשך לעד. הבעיה היא
שבאזור הזה העבודה כן תימשך פחות או יותר לעד, אם רוצים למנוע אסון אקולוגי נוסף,
שהקרינה לא תתפשט הלאה. אני לא חושב שהנכדים שלנו יזכו לראות את האזור הזה נפתח.
אבל אתה מתנהג כאילו אין פה שום זיהום. מה את רוצה, שנלך פה כל היום במסכות גז? כל
אדם עושה פה את העבודה שלו. יש מקומות לשם אנשים יוצאים בחליפות מגן, עובדים ארבע
שעות ועוברים חיטוי. אם הם סופגים יותר מדיי קרינה, מפנים אותם מהאזור. כשיש סכנה
מתמשכת לחיים, אתה מתרגל לחיות עם זה. אז, בשנת 86', כשעבדתי על הגג בשדות קרינה
שיכלו לגמור אותי, וממש הרגשתי את ריח האוזון, היו לי מחשבות קיומיות.

עכשיו זו כבר
שגרה. התרופה: אלכוהול אחד המתכונים הבדוקים להקטנת נזקי הקרינה הוא אלכוהול. אמנם
הכמות שנדרשת בשביל לנטרל את השפעות הקרינה מתקרבת למנה קטלנית, או לחלופין עלולה
להפוך את הנפגע לאלכוהוליסט
כרוני, אבל עובדי האזור הסגור, למעט ה'אליטה' – עובדי הכור עצמו, מקבלים את
זה כהמלצה חמה. כך, בחנות המשקאות של צ'רנוביל לא הצלחתי לקנות אחרי 8 בערב שום
שתייה נטולת אלכוהול. בנוסף להצדקה המדעית, לשתיית האלכוהול באזור צ'רנוביל יש עוד
מאפיין ייחודי. את הכוסית השלישית, המוקדשת אצל הרוסים בדרך כלל ל"נשים הנוכחות
כאן", מקדישים באזור הסגור לראשונים שנהרגו בכור, בניסיון לכבות אותו. בסוף, בהעדר
'תרופות' אחרות, נכנעתי. האמת, נדמה לי שבכל חיי לא שתיתי אלכוהול כמו בשלושת הימים
של 'חופשת צ'רנוביל'. הבעיה היא שברגע שאתה יוצא החוצה ומרגיש את כאב הגרון
האופייני לקרינה, מרוב פחד השכרות מתנדפת בן-רגע. ביום השלישי לא נשאר גם הפחד. רק
אפאתיה. המקום הזה משרה דיכאון תהומי. לא ברור מנ �יין כאב הראש – מההתרוצצות
ביערות הרעילים, השיחות עם התושבים המקומיים, שעוד חושבים שיש להם מזל לסכן את
בריאותם בשביל "תוספת השכר", או מהתחושה שגופך ספג רעל יתר על המידה, מהקרינה,
מהתקף הרדיופוביה, או סתם מעייפות ומתח.

נמאס לי מהכול, אמרתי לעצמי ונגסתי בקציצה, בתקווה שהיא בכל זאת לא עשויה
מפרת צ'רנוביל. ואכלתי איזה דג, בתקווה שהוא לא בא מנהר פריפיאט, מאותם הדייגים
שראיתי דגים בצהריים. בסוף גם נכנסתי למקלחת במלון 'צ'רנוביל-לוקס', שאת שתי
קומותיו איישתי בבדידות מזהרת, והתקלחתי במים שהשד יודע מה היה ההרכב שלהם. כמה זמן
אדם כבר יכול להחזיק מעמד במתח במקום המקולל הזה, שבו בלילות נשמעות יללות זאבים
ובחצר מול תחנת המשטרה מתרוצצים מדי פעם חזירי-בר. בדרך חזרה, במחסום, שוטר עם
מד-רינה עובר מסביב לאוטו, מודד בקפידה את המושבים, הגלגלים, הדלתות.

לרוב המכשיר
שותק, ומדי פעם מתחיל לצפצף. אין" חריגה מהנורמה", הוא קובע בסוף. אחרי זה מכניסים
אותנו למבנה, ובו מוצבים בשורות מדי-קרינה בגובה אדם. אני נעמדת על מתקן הפלדה,
מניחה ידיים על פלטות מיוחדות בצדדים, וכעבור מספר שניות נדלקת לוחית עם כיתוב
"נקי". ומה זה אומר? ייתכן" שחטפת קרינה", מסביר השוטר, "אבל על הבגדים שלך אין
חלקיקים הפולטים קרינה. אני מקווה שאת לא מאוכזבת", הוא מחייך. •



בני-הערובה של צ'רנוביל
א נדריי סרדיוק, לשעבר שר הבריאות של אוקראינה, הוא כיום ראש מחלקת רפואה
גרעינית במכון להיגיינה ואקולוגיה רפואית באוקראינה. לאחר התאונה הוא תמך בהמלצה
לפנות מהאזור גם את תושבי קייב. היום" כבר אי-אפשר לדעת מה עשינו אז נכון ומה לא",
הוא אומר.

"לא היה תקדים לאסון כזה בהיסטוריה, ואיש לא ידע מה לעשות. אפילו
בהירושימה, רוב האנשים נהרגו מהפיצוץ, מההדף ומהטמפרטורה הגבוהה שנפלטה, ולא
מהקרינה עצמה. "הדבר היחיד שידעו לעשות בוודאות, זה להסתיר את המידע מהעם. מוסקבה
לקחה על עצמה את הפיקוד על הכור ההרוס, ואפילו אנחנו, במשרד הבריאות של אוקראינה,
לא ידענו מה מתרחש שם. ההנהגה במוסקבה התעקשה גם לקיים את ההפגנה המסורתית של 1
במאי, כשברחוב הראשי בקייב מד-הקרינה הראה 3,000 מיקרורנטגן לשעה (הנורמה היא 12-10
– נ"מ). אולי באמת היה צריך לפנות את קייב, אבל אני לא בטוח שהיו מצליחים לפנות
שלושה מיליון איש. "אחרי ארבעה-חמישה חודשים הפאניקה נרגעה קצת, אבל הקרינה המשיכה
להשפיע, כי הרקע הרדיואקטיבי היה פי חמישה מהנורמה, וגם אכלנו מוצרים מזוהמים.
תושבי אזורים צפוניים יותר נפגעו יותר בגלל שהיה חסר להם יוד טבעי, ולכן הגוף שלהם
ספג יוד רדיואקטיבי, וזה הגיע לבלוטת המגן. אצל הילדים בלוטת המגן קטנה פי עשרה מזו
של המבוגר, אבל הם ספגו אותה הכמות של קרינה ונפגעו יותר. חוץ מזה, העשב היה
רדיואקטיבי – פרה אחת אוכלת הרי 50 קילו דשא ביום, וילדים אוכלים הרבה מוצרי חלב.
"אחת הצרות של צ'רנוביל, ששלחנו לשם אנשים צעירים, שרובם הפכו לנכים או שנפטרו. היה
לנו עוד מזל שזה קרה בימי ברה"מ, וכל המדינה הענקית נזעקה לסייע. אם זה היה קורה
לאוקראינה העצמאית, פשוט היה הולך דור שלם של גברים צעירים". מה ההשלכות הממשיות של
הקרינה על בריאות התושבים כאן? חולים מהקרינה היו רק כמה מאות. בעיקר חלו הכבאים
שעסקו בכיבוי הכור הבוער. גופותיהם נשלחו לקבורה במוסקבה,

כי יש תהליך של קבורת
גופות שהפכו למקור קרינה בעצמם. אבל כעת, 17 שנה אחרי, יש עלייה מתמדת בשיעור כל
סוגי הסרטן. אחרי צ'רנוביל, יש לנו היום 2,371 מקרי סרטן בלוטת המגן. עד התאונה היו
רק מקרים בודדים. יש גם 36 מקרים בקרב ילדים, שנולדו להורים שעברו את צ'רנוביל. יש
אומרים שחוץ מעלייה בשיעור הסרטן, שאר המחלות נובעות מ'רדיופוביה', מסיבות
פסיכוסומטיות.
זה דבר שפספסנו, ובגדול. הקרינה היא בלתי נראית, ובמנות קטנות אפילו בלתי
מורגשת. אנשים לא יודעים מה זה ואיך זה משפיע עליהם, וזה יוצר חרדה מתמדת. אנשים
חיים במצב הזה כבר 17 שנה. כשאירע האסון ידענו שצריך לטפל בנפגעי קרינה, אבל לא
חשבנו שצריך לטפל בחרדה. היום אוכלוסייה ענקית מצויה בדיכאון, ואנחנו לא יודעים איך
להתמודד עם זה. מה עושים עם בחורה צעירה שהייתה ילדה בעת אסון, שמפחדת ללדת ואומרת:
"אני לא יודעת כמה זמן נשאר לי לחיות"? פחד הקרינה חובר למצוקה כלכלית. אצל נפגעי
צ'רנוביל, עיקר הפגיעות קשורות למחלות לב ולמערכת העצבים. זו לא השלכה ישירה של
קרינה רדיואקטיבית, זו תוצאה של פחד מתמיד וגם פחד על בריאותם של הילדים. יש גידול
בשיעור הסוכרת, גם זה מהד חק?. על מוטציות עוד מוקדם לדבר, כי זה עניין של דורות.
משום מה כולם מחפשים פה ילדים עם שני ראשים, אבל זה לא הדבר הכי מפחיד. היום
אוקראינה משקיעה בטיפול בהשלכות האסון 12 אחוז מתקציבה השנתי. זה מספיק? לדעתי
מתייחסים לזה היום בקלות דעת מסוכנת. הרי החומרים הרדיואקטיביים לא הלכו לשום מקום,
והם יישארו שם עוד המון זמן. היום מנות הקרינה נמוכות הרבה יותר, אבל הן ממשיכות
ללוות אותנו, וימשיכו ללוות גם את הילדים שלנו, ואת הנכדים, ועוד הרבה דורות. הכתם
הרדיואקטיבי יישאר באוקראינה לעד. אנחנו בני-הערובה של צ'רנוביל. נכנסנו" למעגל
הקסמים", אומר גם פרופ' איבן לוס,

ראש המדור לביטחון גרעיני במכון להיגיינה
ואקולוגיה של אוקראינה. "בלי הגרעין אנחנו לא מצליחים להעלות את רמת החיים, אבל מצד
שני טכנולוגיות גרעין הם לא בשביל העניים, כי אנחנו לא מצליחים להתמודד עם ההשלכות
של זה. הטיפול בפסולת גרעינית וכו', זה מיליארדי דולרים. השוודים קוברים את זה הכי
עמוק שאפשר, הרוסים – הכי רחוק שאפשר, באזור הקוטב. אבל אוקראינה זה שטח מאוכלס
מאוד. כבר היום, על כל אזרח אוקראינה יש היום בערך 1.5 מ"ר פסולת גרעינית. אנחנו
משאירים את ה'מתנה' הזאת – מזבלה גרעינית – לצאצאים שלנו, מאות דורות קדימה. תקופת
החצי-פירוק של פלוטוניום היא עשרות אלפי שנים. מי יזכור את זה בעוד אלף שנה? "מה
שכן, האמריקנים שצילמו את פינוי האזור המזוהם מהאוויר, אמרו אחר-כך שרק במדינה
טוטליטרית ניתן היה לעשות פינוי בצורה כל-כך מהירה ומאורגנת. מזל ששבועיים אחרי
האסון השכילו להרחיק מקייב מעל 650 אלף ילדים. כך חסכנו מהם את מנת הקרינה שאנחנו
ספגנו, ואני בטוח שזה מנע השלכות כבדות יותר של האסון".

(

הקשר הישראלי
מ תוך מאות אלפי אנשים שהשתתפו בפעולות כיבוי הכור הבוער והטיפול בהשלכות
האסון, מתגוררים כיום 1,006 'ליקווידטורים' בישראל. במשך מספר שנים הם ניהלו מאבק
עיקש מול הרשויות בישראל, בדרישה שהמדינה תכיר בהם כקבוצת סיכון גבוהה מבחינה
בריאותית ותסייע להם במאבק המשפטי מול רוסיה ואוקראינה, שיוכלו לקבל פיצויים.
לבסוף, בשנת 2001 התקבל 'חוק המסייעים לניטרול תוצאות אסון צ'רנוביל'. אבל לטענת
פעילי הקבוצה, מדובר בחוק ריק מתוכן. אלכסנדר קלנטירסקי, שפיקח על בניית הקליפה
המקיפה את הכור בצ'רנוביל: היום" אני מרגיש נודניק, איש מוחרם שלא מצליח לחדור
לתודעה בישראל. ישראל אומרת שיש לה מספיק צרות משלה. אבל כשאוקראינה ביקשה תרומות
לחיזוק הכיפה העוטפת את הכור, פתאום נתניהו קפץ אליהם עם צ'ק של 250 אלף דולר.
הקמנו אז צעקה שמביאים כסף לאוקראינה, כשיש בישראל נפגעים שלא קיבלו אגורה, ויצאנו
סחטנים. מצבנו לא נהיה יותר טוב עם השנים. אוקראינה אומרת לנו שהם לא חייבים לטפל
בנו, כי אנחנו כבר לא אזרחי המדינה, ומצבה הכלכלי של אוקראינה קשה ממילא".
"באוקראינה הליקווידטורים מקבלים הכול: דיור בלי תור, פרישה לפנסיה עשר שנים מוקדם
יותר. פעם בשנה יש להם נסיעה לספא, חינם. שימוש בתחבורה הציבורית, חינם. הנחה של 50
אחוז על ארנונה, גז, טלפון, מים, חשמל, טלוויזיה. קצבה הגדולה פי ארבעה משכר
מינימום בשוק. 100 אחוז כיסוי הוצאות על תרופות, 100 אחוז כיסוי של טיפולי שיניים
מכל סוג. בישראל קיבלנו רק שמונה ימי הבראה כל שנה, תוספת של עשרה אחוזים בסיוע
בשכר דירה, ואמורים גם להגדיל לנו את המשכנתא.

"בנוסף, גילינו שאנחנו לא יכולים לעשות אפילו ביטוח חיים בישראל, כי חברות
הביטוח טוענות שאנחנו קבוצת סיכון גבוה. אין כמעט ליקווידטור שאין לו מחלות
כרוניות: סרטן, מחלות של עצמות, לב, עור... בחוק כתוב, שבאחד מבתי-החולים יוקם מרכז
בריאות מיוחד, למעקב אחר קבוצת ליקווידטורים. אבל המרכז לא הוקם, וגם לא הצלחנו
להשיג מישראל סיוע משפטי בתביעת פיצויים ממדינות המוצא שלנו". ח"כ יורי שטרן
(האיחוד הלאומי), אחד ממקדמי החוק: לשכת" הקשר הודיעה שאין טעם במימון תביעה כזו,
כי בתרגום לכסף שלנו, זה באמת יהיה גרושים. אני לא מסכים עם זה, כי לליקווידטורים
באוקראינה יש הטבות מוחשיות, כמו טיפולי חינם בספא, דירה – וזה יכול לעזור להם גם
כאן. במשרד החוץ אמרו לי כמה פעמים שנושא הפיצויים הועלה בשיחות עם רוסיה, אבל עד
היום לא הצלחתי לברר איפה השאלה הזו הועלתה, אם בכלל". בתשובה לשאלה מדוע ישראל
צריכה לשלם על רשלנות ברה"מ, נעים הליקווידטורים במבוכה. מבחינתם, הם הצילו את
העולם, פשוטו כמשמעו. אלמלא היו עושים את העבודה הזאת, חלק ניכר מהעולם היה מזדהם
מהנשורת הרדיואקטיבית. אנשים שגויסו מכל רחבי רוסיה בניסיון למזער את תוצאות אסון
צ'רנוביל היו בנאים, מהנדסים, נהגים, רופאים ואחרים, שעבדו במשך חודשים ליד הכור
ההרוס שפלט קרינה, ללא אמצעי מיגון ראויים, ושילמו על כך מחיר – מי בסרטן, מי
בהפרעות לב, מי בילדים פגועים. רבים נשלחו לשם בלי ששאלו אותם למילוי המשימה, כי
מישהו היה צריך לעשות אותה. כפי שהם מכנים את זה עכשיו, זו הייתה "מלחמה". אבל, הם
מוסיפים במרירות, לא" שווה להיות גיבור מלחמה שנותר בחיים".
Subscribe
  • Post a new comment

    Error

    default userpic

    Your reply will be screened

    Your IP address will be recorded 

    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 3 comments